פרק ב.
"מים, מים, מא-א-א-ים!'
שותפי-לחדר חזר להכרתו. תהילה גנח. עתה מילל הוא כחיה פצועה.
בין יללה ליללה חורקת נשימתו. דומה היא עתה לחריקתו של משור קהה-שינים.
רחל באה בריצה מחדר האחות. ידה עודה מחזיקה בעתון המצויר שקראה בו. פניו המבריקות של חייל מצוחצח מחייכות מעל גבי הנייר. רובה מכודן מוסיף הדר לתמונה.
"מים! תנו - לי מאיים!" מילל הפצוע.
אם ימשיך הלה ביללותיו יעורר את עשרות הפצועים באולם.
רחל מנסה להרגיעו, אך לשוא.
"השקיהו - וחסל!" רוצה אני לאמר לה. "הן ממילא ימות הלילה!" אולם אין אני משמיע את המלים. עד לטרוף כזה עוד לא הגעתי. וחוץ מזה בבית-החולים און האנשים מתים. הם "עוברים למחלקה אחרת", או "לבית-חולים אחר". על המוות אין מדברים פח. הרי הוא כקרוב-משפחה שסרח, אשר הכל הוגים בו אך אין מזכירים את שמו.
רחל מרטיבה את שפתותיו במטלית לחה. תחילה מנסה הוא לבלוע את המטלית, ומשאינו מצליח משתדל הוא למצוץ אותה בשיניה רחל עוקרת את המטלית מפיו בכוח.