לא שרד בו כוח להתאמצות ממושכת. יללותיו הופכות גניחות,
וכעבור דקות מעטות פוסקות גם הגניחות. שוב נשמעת רק חריקת-המשור - אותו משור קחה הגודע את פתיל חייו, באטיות אכזרית וביסורים זדוניים. אל אלוהים, מדוע אין מסייעים לו למות במהרה?
עולה על לבי משפט שקראתי בחוברת צבאית, ממאמרו של אחד מאלופי הצבא: "על החייל לדעת כיצד ליהרג, כיצד למות בכבוד!" בעיני האלוף, ליד שולחן הכתיבה, נראה הדבר, בודאי, פשוט ביותר. חוטפים כדור בחזה, מרימים את היד, צועקים "טוב למות בעד ארצנו!" או "טוב המות, יא ערב!" וצונחים בתנועה אלגנטית. כמו בקולנוע. אך אם הכדור נתקע בפרצוף, במקום בחזה, אין מות-הכבוד נראה יפה כל כך. בעיבדיס ישבו שנים בשוחה, חבוקים וחסרי ראשים, וקשה היה לדעת אם מתו בכבוד או לא. כיצד יכול אדם למות בכבוד כשגופו מתפתל בכאבים שטניים, ואין מניחים לו לשתות?
רחל נאנחת ויושבת ליד מיטתי. נדמה להם, לבריות הבריאות,
כי האחות אינה השה בסבל שמסביבה. אין זה נכון. לסבל אין מתרגלים. וגם לא למראה המוות בשדה-הקרב. מתרגלים רק להעמיד פנים אדישות, לבלום את הרגשות, לבל יתפרצו, לבל יטרפו את הדעת.
"מה הוא מילל כמו אשה זקנה?" אינני רוגז עליו. גם אני צעקתי. אבל רוצה אני שתפתח האחות בשיחה אתי, למען תמשיך לשבת לידי ותעזור לי ללחום בלילה.
"סויה, איך אתה מדבר!" מתרעמת רחל. "הוא מסכן מאד מאד".
"מה יש לו בכלל?"
אסור לה לספר לי. אין מספרים ל"מקרה מסוכן" אחד את צרות משנהו. זוהי סוגסטיה מזיקה, המשרה דכאון על הפצועים ופוגעת ברצונם להתאבק. אולם רחל מזועזעת. יתכן שצורך פנימי