הוא לה לספר למישהו את הפרטים, כדי לגול אותם מליבה, ואפילו יהיה מישהו זה יצור עלוב וחסר-ישע הנאבק אף הוא על חייו.
ההוא נפצע בכדור שהדר לחזהו. שני החורים - חור הכניסה ותור היציאה - היו בחזה, והרופאים טיפלו בו כרגיל בפצועי* ריאות. רק הערב, כשהעיפו עץ על הלוח בו מסומנות כמויות הקליטה והפליטה, שמו את ליבם לכך, שהוא מרבה לשתות. ריבוי השתיה הוא סימן מובהק לפגיעה בבטן. בדקו את הפצוע בדיקה נוספת וגילו שכדור חדר אמנם לחזה ויצא ממנו, אך בדרכו עבר כמעט את כל אברי הבטן וריטשם.
מחר בבוקר ייעשה נסיון נואש לנתחו. רחל אינה מוסיפה "אם יחיה עד אז", אך הפסוק חרות על פניה. מחר בבוקר, עוד עשר שעות... זה נצח קטן, בחייו של אדם הנוטה למות שקול כל רגע.
מוזר. מאות אלפי איש ישנים ברגע זה שנת-ישרים. לגביהם אין המחר אלא יוס רגיל נוסף. והנה, לגבי יצור עלוב זה, בעל האברים המווטשים, מחר הוא עולם אחר, מחר הוא סיכוי של חיים, חוף רחוק ויפה, שאולי יגיע אליו ואולי לא.
* * *
בדידות. רחל יצאה את ההדר. חריקת המשור ממלאה את החלל. נדמה שהיא גוברת והולכת. עוד מעט תמלא את ראשי עד שיתפקע. אני אשתגע אם לא תיפסק חריקה זו. צריכים לאטום את האזניים. אי-אפשר. צריכים להתרכז בקולות אחרים. יש קולות אחרים. תמיד יש. רק צריכים להטות אליהם אוזן.
היכן שמעתי משפט זהו בשעור הראשון של אמוני הלילה.
תריסר צעירים עירוניים עמדו בשדה חשוך וחפנו בעצבנות את רוביהם. מסביב היתה דממה איומה. אין קול, אין רשרוש נשמע. "הקשיבו", אמר מוסא המם-כף, "הטבע רועש. אלפי קולות. רק צריכים