להטות אוזן. השומעים אתם? שריקה זאת היא שריקת הרוח בעצים שמולכם. הנה, אחד, שנים, שלושה כלבים נובחים, מכיוון צפון-צפון-מזרח. מוכרח להיות שם בית. כעת - טרטור רחוק של מנוע. מכונית. למדו לקלוט את הקולות האלה באזניכם המטונפות, יבוא יום והם יצילו את חייכם. הם יעלימו את צעדיכם מאזני האויב. הם יגלו לכם את מקום הימצאו של האויב. שימו לב לצרצרים..."
הנה הצרצר. עוד הוא מצרצר. הוא לא חדל מצרצר אף לרגע,
במשך כל לילות הקרבות. אנשים נהרגו, והצרצר צירצר. פצועים נשארו בשדה, והצרצר צרצר להם שיר ערש, עד שנרדמו ומתו. לא, אין אני רוצה לחשוב על כך. שתוק, צרצר ארור! הנה קול אחר, רחוק, רחוק. רדיו מנגן. היכן? אולי באהלי האחיות. לא, אין להן רדיו. אולי בחדר האוכל של המחנה הצבאי הסמוך? הוא מנגן משהו. טאנגו. מאריא מאגדאלינא. זה בודאי צריך להזכיר לי משהו טוב. טאנגו. טאנגו. מה הוא מזכירי תמיד הייתי רקדן רע. חסר לי הכשרון להטביע את ישותי בהיעסקות זו, לכן העמדתי פנים כאדם -עליון הבז לריקודים התפלים. אחרי ככלות הכל, מה זה ריקודי מיזמוז ברשות החברה, ותו לא. אך בלבי קנאתי, כמובן, ברוקדים והרגשתי עצמי מקופח. עתה, אם אחלים, אהיה פטור מצרה זו. אני מתאר לעצמי את התמונה. נהיה מצויים בחברה עליזה, ירקדו. בחורה תפנה אלי ותשאל אם אינני רוקד. אחייך חיוך מלאנכולי. פעם רקדתי, אומר בעליזות מעושה, אך מאז נפצעתי קשה עלי הדבר. וההיא, בהולה ומבוישת, תשב כמובן לידי, הרחם עלי ותעריץ אותי. גיבורים פצועים. מלים מחורבנות. חודש-חודשיים יהיו גיבורים פצועים. אחרי כן יימאסו על הכל, הצבור ישכח שהם גיבורים ורק יזכור שפצועים הם, טירדה ומזכרת בלתי-נעימה לאותם שנשארו בריאים...
הטאנגו נפסק. מישהו צוחק. הרדיו מנגן משהו אחר. שיר