החמה, במשלט עלוב זה כדי להפיל את הערבים התמימים בפח. ואילו הערבים אינם מגלים כל סימנים של תמימות. רק האנגלים משוטטים לפעמים בכביש וגורמים לאכזבות מרות: התצפית מודיעה מדי פעם באלחוט שכמה מכוניות נעות בכביש, האנשים מנמיכים ראשיהם וטוענים כדור בקנה. אחרי רגעים של צפיה מתוחה מופיעות סוף-סוף המכוניות המובטחות - אך ברגע האחרון מודיעה התצפית הארורה שיש להתחבא ולשתוק, כי נראו פרצופים אנגליים בשיירה.
רק פעם אחת לא שלטו האנשים ברוחם, פתחו באש והרגו אדם.
היה זה חייל כושי ממאוריציוס. הכדור ניפץ לו את הגולגולת ודיסה לבנה נדבקה על הכביש. על פניו היתה הבעה של תמהון אינסופי מן הסתם לא ידע כלל מה פה הענין.
האנשים מפוזרים במרחק של כמה מטרים איש מרעהו. כל אחד בחר לעצמו סלע בולט - וסלעים, ברוך השם, אינם חסרים - ורובץ מאחריו. השמש לוהטת. אחדים פשטו את חולצותיהם ומצטלים בשמש, ערומים למחצה. לשתות אסור, כמובן. אפשר רק לחלום, חלומות מטושטשים וערפליים העוברים וחולפים בעצלות, ללא משמעות ברורה.
במרחק, על הרכס ממול, נראים ערבים המעבדים את שדותיהם.
הם נראים ככלי שח-מט קטנים, אשר משחק טמיר מזיז אותם כרצונו. אני שוכב ליד המקלע ומכוון. אסור לירות, כמובן. יש לשמור על האשליה כאילו איש אינו יודע על אודות קיומו של המארב. ממילא לא יגיע הכדור, כי המרחק עולה על שני קילומטרים. אולי בכל זאת קטן המרחק? לשם נסיון מכוון אני את הגדרה לקילומטר וחצי. גם מרחק זה הוא מחוץ לטווח היעיל. האצבע נלחצת אל ההדק, והעין מכוונת את הכוונות. אין דבר, הכלי אינו דרוך. הנה רוכב הערבי על הלהב. האתנח מתרומם. יותר מדי, צריכים להנמיך קצת. הנה, בדיוק. אפשר להשכיב אותו כמו כלום. כדור אחד, ודי.