רעיון אידיוטי. זוהי תוצאת השיעמום, הוא מפתה אותך לעשות דברים חסרי תכלית.
אולי אשם גם הנשק. יש בו כוח שטני. הוא מעלה בראש רעיונות שאינם צפים בנסיבות אחרות.
לא. לא הנשק אשם. אשמים אנחנו. כוח שטני זה, המפתה את האדם לרצוח ולהרוס, חבוי אי שם במעמקי לבנו, מכוסה שיכבה דקה ומלאכותית של משהו הקרוי "תרבות" או "מוסר" וכלי-הפלדה אך עוזר לו להתפרץ כאשר החברה מחתימה את המעשה בחותם של כשרות.
אני מוטל על בטני, והשמש מכה על גבי המיוזע. אין אני יכול להתהפך. יש לי כיב מגוחך על האהודים. בעצם, אין מה להתבייש בו. זהו פצע קרבי בהחלט, תוצאה מאכילת סרדינים שלוש פעמים ביום במשך שבועיים רצופים. שלוש ארוחות מגוונות: סרדינים וכרוב חמוץ בבוקר, כרוב חמוץ וסרדינים בצהרים, ובערב גם כרוב חמוץ וגם סרדינים. הכל סובלים מחוסר ויטאמינים. אחדים לקו בצרבת, ההופכת את לילות השמירה לגיהנום. אחרים משלשלים ללא הרף - גם השלשול הוא מחלה קרבית. הפארונקל שלי הוא פיסגת הרומנטיקה המלחמתית. אם לא ישלחוני במהרה למרפאה יתפשט על כל גופי.
מאחרי הסלע הסמוך שוכב פארוק. פארוק הוא בן דמשק,
והוא זכה בכינוי בגלל פרצופו הערבי השמנמן. הוא דומה לרועה זונות, וברי לי כי אמנם עסק בדמשק במקצוע מכובד זה. אולם פארוק עצמו מדלג על פרשה זו. לעומת זאת הוא מרחיב את הדיבור על שאר מקצועותיו - כיצד רימה קצינים בריטיים שבאו לדמשק בימי מלחמת העולם השניה, מכר להם סחורות מזרחיות חסרות ערך ודרש תמורתן מחירים אגדתיים. פארוק מספר סיפורים אלה בהנאה