רבה, כהוכחה לפקחותו הרבה. משתדל הוא להוכיח שאינו נופל מחבריו "הלבנים" במחלקה. תחילה מטה אני רק חצי אוזן להשתפכות זו, אולם מחוסר היעסקות אחרת אני נאלץ להקשיב להם, ומגלה שהדברים מענינים. פה יכול אדם לשמוע את הסיפורים המופלאים ביותר מפי בחורים שלא היה שם לב לקיומם בימי שלום. עולם שלם מפריד ביני ובין פארוק, אך בשכבנו יחד, בשיעמום איום זה, מצטמצם ההבדל והולך.
השעות עוברות. אני נזכר שבארנקי שמורות כמה תמונות. אני מוציאן מן הכיס ומסתכל בהן - תמונות אחדות של בחורות שצילמתי בחופשתי האחרונה. הן היו רק "היכרויות" סתמיות למדי, אך עתה הן נראות לי כולן חמודות מאד ואני מתאהב בכולן יחד. בשכבי על האדמה החמה מתעוררות בי תשוקות סתומות.
"הראה!" תובע פארוק. הוא נוטל לידו את התמונות, משמיע שריקה ממושכת ומעגל את שפתותיו. "יא חביבי, איזו דפיקה!" הוא נאנח, כדרך מחמאה. כדי להוכיח שגם הוא בגברים ייחשב, מוציא הוא מתחת ידיו חבילת תמונות של תימניות, אחת מהן, לבושה בגד ים, יפה עד להפליא. חימניה יפה עולה על אירופית יפה, אני מהרהר. היא חמה יותר, וכל עודה צעירה היא מוכנה ליהנות מן החיים.
אט-אט הופך המשלט לשוק של תמונות. הבנות עוברות מיד ליד, וכל אחד מחווה באופן חפשי את דעתו על חברות זולתו. "יא, איזו חתיכה!" נאנח ג'מוס. "זו?" משיב קבאב בבוז, "לא הייתי נוגע בה בקילשון!" ג'מוס אינו נכנע. "אולי לא בקילשון", הוא אומר, "אבל במשהו אחר!" אך קבאב מפהק בזלזול. "לא הייתי דופק אותה בשביל מאה לירות!"
מסביב מתגלים הסודות שבלב, בוקעים ותופחים, ולובשים צורות גראנדיוזיות. היכרויות מקריות הופכות "חברות קבועות",