האדם מוטל על הארץ.
* * *
מכונית משא באה כדי לאסוף את הפצוע לבסיס. הוא מונח על הכביש, ומסביבו מעגל גדול של סקרנים. הפצוע מתפתל ביסורים. צועק ומילל. כמה כדורים של המקלע פגעו ברגלו הימנית. החובש חוסם את העורק. הסיכויים להצלת הרגל קלושים. יתכן ויהיה צורך לקטעה.
"לשם מה מטפלים בו? הלא הוא ערבי!" תמה הצוציק.
"פצוע הוא פצוע!" מלמד אותו החובש. "בכל העולם מטפלים בשבויים פצועים!"
"אל תהיה ילד. למי איכפת אם ימות?"
"גם הוא בן-אדם? ערבי מסריח כזה?"
החובש אינו שם לב. בתנועות זריזות הוא חובש את הפצעים.
"צריכים לתקוע לו כדור!" קובע קבאב, ומשחק בניצרת הרובה. קבאב הוא גבוה ושחרחר, קולו צרוד תמיד ועיניו אינן מסוגלות להתבונן מבלי להתנועע. מקצועו האזרחי אינו ברור.
"הפסק!" מתערב סאנשו. "לא צריכים להיות סתם פראים!"
"מה זאת אומרת?" משמיע הצוציק את קולו. "ומה עשו הערבים ביעזור? ובבית-חרושת היוצק? לא שחטו? הם שוחטים, אנחנו גם כן שוחטים. זה הכל!"
"תסתמו את הג'ורות!" נוהם המם-מם מרחוק. "לא הורגים שבויים מפני שצריכים להוציא מהם ידיעות. זה ברור?" וזה באמת ברור.
החובש מסיים את מלאכתו. מעמיסים את היצור המגואל בדם על הטנדר, והחובש יושב לידו. דרוש עוד אדם כדי להחזיק את הפצוע.