"הי, אתה שם!" נזכר בי המם-מם. "יש לו אות-הצטיינות על התחת. קפוץ למעלה ותקבל גם אתה טיפול".
האנשים צוחקים.
"מחר אסדר לי פארונקל בין הביצים", רוטן קבאב.
* * *
הדרך איומה. הטנדר מקפץ. הפצוע נאנק ומילל. אנחנו רוצים לעזור לו. אך מה אפשר לעשות?
"מויא! מויא!" מילל הערבי.
אין לנו מים. אנחנו מחזיקים בו למען יפחת הטילטול. דמו מגאל את ידינו.
"אנא במות!" הוא לוחש.
"מא בתמות" מנסה החובש לנחם אותו בערבית הרצוצה שלו "כאמאן שוויה ינון הקטור".
"אנא במות! אנא במות!" חוזר הפצוע.
מחשבות סתומות רובצות במוחי. צריכים להגיד לו שהכל יהיה בסדר, שהרופא יטפל בו, שנביא אותו לבית-חולים נקי. אך משהו חונק את גרוני. אני אוחז בפצוע, מרגיש את גופו המתפתל ואת כאביו, ונוזל חום, מגעיל, סמיך וחם מרטיב את ידי.
מוזר, תמיד נדמה לי כי הדם צבעו אדום...
* * *
מכניסים את הפצוע לאוהל המרפאה. הרופא בודק אותו וחובש אותו בתחבושת ארעית. הרופא הוא טיפור שנוא, פולני קטן המתיחס אל כל חולה ופצוע כאל משתמט הראוי לעונש. אם אין לאדם ארבעים מעלות חום אין לו סיכוי להישלח על ידו לבדיקה רצינית.
אני פושט את מכנסי ומגלה את אחורי. הפארונקל תפוח