עיני. פקודת המם-מם היתה להישאר בבסיס עד חזור המחלקה כולה באותו ערב.
ובכן, מת אדם.
לוא נשאר במסמיה, היה חי עתה, לאשתו היה בעל, ולילדיו אב. אני מנסה לתאר לעצמי את פרידתו מהם: הוא אומר לאשתו שיוצא הוא ללוד כדי להשתכר כמה גרשים, הילדים רצים אחריו, אחד ילד והשניה ילדה. הוא נוזף בהם בצחוק ושולח אותם לאם. "מתי יחזור אבא?" שואלת הילדה. "בעוד כמה ימיט!" אומרת האם. "הוא יביא כסף ויהיה מה לאכול..."
הוא לא היה מזיק לאיש. ובכן, מדוע מת?
ישנה מלחמה. משמע שמישהו צריך להרוג מישהו. כך זה צריך
להיות.
האם איש זה, פרט זה, רצה במלחמה? זה אינו חשוב.
בין הנהרגים במלחמה כמעט אין כאלה שרצו בה. הרוצים במלחמה בטוחים מראש כי לא הם יהיו הרוגיה. מדוע מת, איפוא?
אני יודע שיש תשובה פשוטה. הוא היה אויב.
מלה מוזרה, אויב. היא אומרת את הכל, והרי איו היא אומרת כלום. אדם חושב על "אויב", ולבו מלא שנאה, והוא רוצה להרוג ולהשמיד. אולם כשהוא רואה את האויב בעיניו, הריהו אדם - כמוהו. כשאתה מכיר אותו, אינך יכול לשנוא אותו.
מה היה קורה לוא ידענו כולנו, דוברי עברית ודוברי ערבית,
איש את רעהו? האם יכלנו להרוג ולשנוא זה את זה? מחשבות תפלות. האיש מת - ודי.
כן. בהחלט. די. אבל מדוע מת אדם עלוב זה? למה הפכה אשתו אלמנה וילדיו יתומים? האם יצאנו ללחום - בו? האם הוא - האויב?