"בולשיט!" מאשר ג'וקר. "אני שוכב לישון!"
"נכון גדול", קובע סאנשו, "מספיק שומר אחד. כל חצי שעה מתחלפים. אני ראשון. ג'וקר שני. אורי שלישי. הצוציק רביעי".
ג'וקר מעיר אותי כעבור שעה בדיוק. אני יושב, עטוף שמיכת הצמר, ורועד מקור.
הלילה אפל. מרחוק מנצנצים אורות הקיבוץ. צרצרים מצרצרים.
אני מנסה ללעוס את שרידיה של מנת-הברזל, אך אין להם טעם. אני מנסה לחשוב על משהו, אך המחשבות אינן מצטרפות לתבנית הגיונית.
מוזר, עוד לפני חמשה חדשים הייתי מסוגל לקרוא ספר רציני וליהנות ממנו. כיום איני מסוגל גם לקרוא ספר בלשים.
הצבא מטמטם את האדם לחלוטין. כשאתה נמצא בקרב אתה צועד, אוכל וישן, כשאינך בקרב אתה רק אוכל וישן, ישן ואוכל.
אפילו הבנות חדלו להיות חלק מחיינו הנפשיים. הן משמשות נושא לבדיחות גסות יותר מאשר לתשוקה אמתית.
מה אמר על זה פרויד? השד יודע. לוא היה פרויד חייל בחיל-הרגלים ועומד ארבע שעות בכל לילה על המשמר לא היה מוצא לו מרץ לתהות על הפסיכופאתולוגיה של חיי יום יום, או לילה לילה.
סאנשו נוחר בקול רם. כל אדם נוחר כשהוא עייף, אך כשמעירים לו על כך מכחיש הוא בתוקף. יוצאים לפעולה בלילה, הסייר בודק מוצב חשוד, הטור נעצר ושוכב, ומיד נשמעת נחירה ממאות הטמים. הוליבוד מראה את גיבורי הקרב צועדים, רצים, זוחלים. אך איש לא הראה עדיין את גיבורי המולדת שוכבים ונוהרים בטור ארוך אחך, החל ממפקד הפלוגה הראשונה ועד למקלען של הכיתה האחרונה. אך זוהי, בעצם, הפוזה החיילית המייצגת ביותר. כשניתנת לחייל שהות של רגע הוא נרדם ונוחר. דומים כולנו לחיות, ואין לנו תענוג גדול משינה.