מחוגי השעון זזים באטיות מאוסה. עוד עשר דקות. שמונה.

חמש. שלוש. אפשר כבד לעורר את הצוציק. תהיינה דרושות לו שלוש דקות בכדי להתעורר. הוא שוכב מכווץ כקיפוד, ואני בועט בבליטה הדומה ביותר לאחורים.

"יופ-טוויו-מאט, נבילה!" הוא מפליט, מתוך שינה.

"יום-טוויו-מאט אביך! קום! התור שלך!"

"מה השעה?"

"שלוש דקות לחצי!"

"אז מה אתה כבר מעיר אותי, טינופת שכמותך?" הוא מנענע בראשו וממצמץ בעיניו. אני שוכב, מושך את השמיכה מעל לראשי, ונרדם מיד.

אני חולם על בית-הספר. יושבים אנחנו בכיתה ו' או ז', המורה מסביר פרק במשנה, משהו על פרה או שור. מלבד היושבים בשורה הראשונה אין איש מקשיב לדבריו. השיעמום הוא כה רב עד שנדמה ועוד מעט יירדמו גם הזבובים באויר ויצנחו ארצה. הג'ינג'י היושב לידי הביא איתו כדור של אקדח, ואנחנו בודקים אותו בזהירות. בארץ יש מאורעות, אחינו המבוגרים הם גאפירים בשרות הממשלה או כופר-הישוב, ואנחנו משתעממים בבית-הספר. פתאום אני שומע את שמי, המורה מסתכל בי. "מה אמר רבן גמליאל?" הוא שואל. אינני יודע מה אמר רבן גמליאל. אין אני יודע גם רבן גמליאל זה מה הוא. כל הכיתה מסתכלת בי, שמחה לאידי. איני יכול לאמר מלה. הכדור נשמט מן השולחן ומתגלגל במעבר. "מה זה?" שואל המורה. "כדור של אקדח מאוזר, קוטר 11.56 מ"מ", אני מגמגם. "לא נכון", צועק הג'ינג'י, "קוטר 11.54 מ"מ!" "שתקו", נוהם המורה, "בושה וחרפה. לכו שניכם לחדר המנהל!"

מישהו נוגע בי. "רבן גמליאל אמר ש... ש..." אני ממלמל. אך

40