לפני עומד מוסא, המם-כף. אני מחפש את הרובה שלי. איננו. גם שאר הרובים אינם.
"הער את החברים הנחמדים שלך!" מלגלג מוסא, "ארבעה גבורים ישנים יחד בשמירה, ובינתיים יכולים לבוא חמשה גדודים ערביים ולשחוט את כולנו בגלל נבילות מטונפות שכמותכם!"
אני מעיר את השלושה, ואנו עומדים באור השחר החיור, רועדים מקור.
"שלושה האינטליגנטים של המחלקה!" נהנה מוסא, ומשפשף את ידיו. הוא קטן ושחרחר, גלב במקצועו האזרחי, והוא רוחש שנאה מיוחדת לסאנשו, לג'וקר ולי, מפני שהוא חושד בנו שאנו לועגים לו. בכל מילה בפינו הוא מחפש עוקץ נסתר. הוא משולל כל חוש הומור. ביחוד הוא כועס עלינו מפני שאנחנו מנסים להתלוצץ בקרב, בה בשעה שהוא אינו מסוגל להסתיר את פחדו. עתה יש לו הזדמנות בלתי-חוזרת להתנקם בנו, וניכר בו שהוא מנסה להעלות על דעתו את העונש המשפיל ביותר.
"לכו אל מפקד המחנה, התיצבו לפניו ואמרו לו שישנתם ארבעתכם בשמירה, ושלקחו מכם את הרובים!"
מפקד המחנה הוא "מייג'ור מיל", קצין מקציני הבריגדה היהודית. אנו ניגשים אל הצריף שלו ומציצים בעד לחלון. הוא שוכב במיטה, פיו פעור במקצת והשרוולים הצבעוניים של הפיג'מה משווים לו צורה בלתי צבאית ביותר.
למראה הדמות הישנה עולה בנו כעס סתום. מדוע מותר לו לישון ולנו אסור! במה הוא עולה עלינו? הרי אין זה אלא מקרה שהוא מפקד המחנה ואנו טוראים.
אנו מוציאים את כעסנו איש על רעהו. אני מקלל את הצוציק שלא קם בשעה שהערתיו, ואילו הוא מגדף אותי מפני שהערתיו שלוש דקות לפני זמנו ולא חיכיתי עד שיקום.