כעבור חצי שעה של ויכוח פוער בקולי קולות נפתחת דלת הצריף וראשו המנומנם של המייג'ור הלבוש פיג'מה נתקע החוצה. פניו תפוחים מרוב כעם.
"ימח שמכם מכרכם, נאדות מטריחים שכמותכם" הוא נוהם בקול גדול, "זו שעה שלמה שאינכם מניחים לי לישון. מי שלח אתכם הנה?"
סאנשו מרכיב על פרצופו את הארשת התמימה ביותר. "מוסא, המם-כף שלנו, אמר לנו שניגש אליך ונעיר אותך".
"איני יודע מי זה מוסא, והוא יכול ללכת קיבינימאט!" קולו של המייג'ור עולה לשיא ומצטרד. "התנדפו מכאן מיד, ואל תראו לי עוד פעם את הפרצופים הנאלחים שלכם!"
אנחנו מסתלקים בריצה. מסביב לפינה אנחנו עומדים וכמעט מתפקעים מצחוק.
"איך סי-סי-סידרנו אות-ת-תתו!" מפליט סאנשו בקושי, בין התקפות הצחוק.
* * *
מחוסר עונש אחר מטיל עלינו מוסא שמירה של שתים עשרה שעה ביום. הצוציק וג'וקר עומדים בשער הדרומי, הפונה לקיבוץ הסמוך, בעוד סאנשו ואני שומרים על השער הצפוני, הפונה לסוכריר. אנו משתעממים ולועסים לבנה של פירות כבושים שנשארה דבוקה לכיסי.
לפני הצהרים מתקרבים אל המחנה שני אנשים. תחילה אין אנו מאמינים למראה עינינו. האחד הוא פלאח זקן, בכפיה ועקאל. השני הוא עירוני, כנראה יהודי. וזה מסביר לנו שהזקן הוא השייך של סוכריר, ושעליו לדבר עם המפקד שלנו. סאגשו קופץ כמובן על המציאה, מתנדב להביאו אל מפקד הפלוגה ושוכח לחזור.
כעבור שלוש שעות הוא חוזר, שבע, אחרי ארוחה שמנה שאכל