בחדר-האוכל ומבסוט מעצמו. הוא שמע את כל השיחה. הזקן בא להציע שלום. הכפר סוכריר, כך אמר, אינו רוצה במלחמה. תושביו מוכנים לקבל את מרות היהודים, בתנאי שהיהודים יגנו עליהם. יש בכפר רק מחרחר מלחמה אחד, ממקורבי המופתי, והשייך מציע לנו להפיל אותו בפח ולחסל אותו. הוא הביא עמו גם רשימה מלאה של הנשק הנמצא בכפר.
סאנשו מגרד את אזנו, סימן שנתון הוא במצב-רוח פילוסופי.
"שמע, חבוב!" הוא מתלהב. "אני מבזבז כאן את זמני. חיל-הרגלים טוב בשביל הצוציק ובשביל החמור הזה מוסא, אבל לא בשביל אדם אינטליגנטי כמוני".
"חיל-הרגלים הוא המלכה של שדה-הקרב!" אני מצטט לו מתוך ספר נשכח.
"כן, מפני שכולם מזיינים אותו", משיב סאנשו. "בקיצור, זה לא בשבילי! אני לא נולדתי להיות טוראי בחיל-הרגלים. היום גיליתי את המקצוע האמיתי שלי בצבא. היודע אתה מהון"
אין לי כל מושג מהו התפקיד המתאים לכוחותיו השכליים של
סאנשו.
"צריך להקים מחלקה מיוחדת בשביל עבודה פוליטית בין הערבים", מסביר סאנשו. "זהו ג'וב בשבילי. אני אומר לך, כל הפלאחים האלה אינם רוצים כלל במלחמה. אפשר לכרות אתם שלום אחת שתים. צריך פשוט לברר מי רוצה בשלום בכל כפר, לתת להם קצת כסף ולהשכיב את האפנדים התומכים עדיין במופתי. בעוד חיודש יכירו כל הכפרים בשלטון שלנו".
"ומה אם תהיה פלישה של הצבאות הערביים?"
"אם תושבי הארץ יהיו אתנו, לא תהיה פלישה. ואם תהיה פלישה, נוכל לסדר מלחמת-אזרחים בינם לבין עצמם. בכל מקום