יימצאו כאלח שילחמו לצדנו, אם יווכחו כי אנחנו עוזרים לפלאחים ולוחמים רק באפנדים. צריך רק קצת שכל גליצאי".
"אולי תקח חופש ותסביר את זה לבן-גוריון?" אני מציע.
התלהבותו של סאנשו נמוגה כערפלי הבוקר. "אי-אפשר לעשות שום דבר מפני שאין לכם שכל!" הוא מקלל. "אתם לא מבינים שהרבה יותר בזול לעבוד בין הערבים מאשר לעשות התקפות ולמות. אם אתם דוקא רוצים למות, לא איכפת לי. שתמותו כולכם ותקימו לעצמכם מצבות של גיבורים. רק אותי תשאירו בחוץ. חיל-הרגלים זה לא בשבילי".
* * *
בערב מתכוננת כל המחלקה - פרט לארבעתנו הפושעים - לנסוע לקולנוע ברחובות, אך ברגע האחרון מבטלים את החופשה. מתרחש משהו. הפלוגה היא ברזרבה. יש שמועה שפלוגה אחרת תתקוף את סוכריר.
סאנשו ואני מסתכלים זה בזה בתמהון. לשם מה לתקוף? הלא הציעו לעשות שלום?
המחלקה כולה רותחת. "ימח שמם!" צועק טרזן. "אני אכה את המפקדים האלה! למה לא נותנים לנו ללכת לקולנוע? כמה גדודים צריך בשביל לכבוש את הכפר המטונף הזה?"
"אם צריכים רזרבה אפשר להוציא אותנו מן הקולנוע בכל רגע!" מוסיף נחצ'ה.
"כלב מי שנשאר ברזרבה!" צועק טרזן. לפתע מוארים פניו באור גדול של רוח השכינה. "אתם יודעים מה?" הוא מכריז. "אנחנו נעשה כאן משתה ונגמור את היין שנשאר מפסח".
אנחנו פורצים את המחסן, מוציאים כחמשים בקבוקי יין אדום ומתכנסים בחדר התרבות הקטן. את החדר הזה ריהטגו אחרי ששדדנו