בית-קפה עזוב בסביבה. יש בו עשרה שרפרפים, רדיו שקיבלנו מן הגדוד ושטיח שהתגלגל אל הפלוגה עוד בימי המחתרת בתל-אביב בדרכים מסתוריות ביותר.
תחילה שותה כל אחד רק לגימות אחדות, והבקבוק עובר מפה לפה. אנחנו צורחים את שירי הפלוגה, הרדיו מנגן במלוא עוצמתו, ובחדר משתררת אוירה ביתית חמה.
"גם אלה שתיינים!" צועק טרזן. "אני גומר בקבוק שלם בלגימה אחת בשביל עשרה גרוש".
"גם אני! גם אני!" צורח הצוציק.
"אני נותן חמשה גרוש אם תגמור". עומד סאנשו על המקח.
טרזן יוצק לתוכו את היין, משתעל ושותה, גומר את הבקבוק וגובה את הכסף. הצוציק מגיע עד למחצית הבקבוק. פתאום הוא שם את הבקבוק על הארץ ובורח מן החדר. כולנו צוחקים.
טרזן עומד באמצע החדר, בקבוק בכל יד, ומתנדנד. "לשיר!"
הוא צועק. "תסתום את הרדיו המטונף!" לרגע קט משתרר שקט, ואנו מסתכלים בו בעיני-זכוכית.
"אם כל הבחורות
תהיינה בקבוקים",
שר טרזן,
"אז כל הבחורים
יהיו לפקקים".
הוא זורק בקבוק ריק על הארץ כדי לתת לנו סימן לשיר את
הפזמון. הבקבוק מתנפץ לאלף רסיסים ואנחנו שרים.
"סותמים, סותמים, סותמים,
ימים וגם לילות,