להקים אגודה מקצועית של חיילים, שתגן על הזכויות שלנו".
"אינטרנציונל!" צועק טחן, "חיילי כל הארצות, התאחדו!"
"הקץ לניצול!" קורא נחצ'ה.
"קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב", שר ג'וקר בקול גדול.
"צריכים לדרוש שמונה שעות עבודה", תובע סאנשו. "בכל משלט יהיה שלט: מותר לרצוח רק בין השעות 8 בבוקר ו-4 אחה"צ. העבריינים יוצאו מן האגודה".
"בוז לשעות נוספות!" צועק טרזן, ופותח בקבוק נוסף. "תוספת מיוחדת לעבודת לילה", דורש נחצ'ה.
"יום מנוחה בכל שבוע, חופשה שנתית על חשבון העסק", נזכר ג'מוס.
"ומחוץ לשעות העבודה נוכל לעשות מה שנרצה". קובע סאנשו.
"אני אעבוד בקבלנות", מהרהר נחצ'ה. "פרס מיוחד בעד-כל ערבי שאשכיב, חצי לירה לכל פגר."
"ימח שמך!" מתלקח סאנשו. "אצלנו עבודה מאורגנת. אין קבלנות, אתה שומע?"
"אני אכה אותך אם תעבוד בקבלנות!" מאיים גם טרזן.
"אבל הערבים לא יסכימו," מקונן ג'וקר, וכמעט פורץ בבכי.
"אני אשכנע אותם," מתנדב ג'מוס. "אתה חושב שלערבים אין שכל? הורגים עד ארבע אחרי-הצהרים, והלם. אחרי זה יוכלו לשח? אתנו פוקר"
ג'וקר עדיין איננו משוכנע. "ומה נעשה אם בן-גוריון לא יסכים?"
"לא יסכים?" נוהם טרזן, "אנחנו כבר נראה לו. לא מסכים, עושים שביתה."