"זה משהו אחר בהחלט. במלחמה צריכים להרוג, אבל לאנוס זה גועל נפש!"
"ועוד ערביה מסריחה!" מוסיף המשופם. בבוז.
"על טעם וריח אין להתוכח", מעיר מישהו בטון פילוסופי.
בשעת ארוחת הצהרים מספרים בחדר האוכל שיש במחנה שלושה שבויים ערביים, ושג'מוס, המצרי שלנו, נשלח לשמור עליהם.
"בוא, ניגש לשם!" אומר טרזן.
שלושת הערבים נמצאים באחד הצריפים העזובים במחנה.
הם רובצים על הארץ ומתוכחים בקול נמוך. שלושתם צעירים מאוד, בני חמש-עשרה עד עשרים-וחמש, בחורים יפים וחסונים. אולם ברגע זה חרות הפחד על פניהם.
ג'מוס מאזין לשיחותיהם, אך מעמיד פנים כאילו אינו יודע מלה ערבית. הוא יליד מצרים ונראה בדיוק ככל אפנדי ערבי - קצת שמנמן ובעל שפם שחור שופע. בשעתו עבד במחתרת בארצות ערב, אך הדבר נמאס עליו ועם פרוץ המלחמה הצטרף לחי"ש. זר לא יבחין בפניו שהוא האדם המענין ביותר בפלוגה: חניך בית-ספר אנגלי גבוה במצרים, בעל-דרגה בצי הבריטי וחבר קיבוץ באחת מנקודות הספר. חח מזה הוא טוראי אצלנו.
הערבים מתוכחים ביניהם, וג'מוס מתרגם לנו בחוץ את דבריהם. השלושה הם אחים. הם נאסרו בלילה בסוכריר מאחר שלא גמצא בביתם המקלע שהיה צריך להימצא בו לפי הרשימה שנמסרה ע"י השייך.
"מדוע ברח ג'אבר עם המקלע?" שואל המבוגר שביניהם, בעל תלתלים שחורים ושפם גדול. "צריכים להחזיר אותו!"
"הוא בודאי ברח לרמלה!"