"היהודים יכו אותנו ואחר כך יהרגו אותנו!"
"לא נכון, היהודים יודעים שאנחנו לא אשמים"
"הקצין אמר שהם יהרגו אותנו אם לא נביא את המקלע!" "היהודים לא יעשו דבר כזה. הם יעשו לנו משפט ואז יראו שאנחנו חפים מפשע."
"אבל לפני זה יכו אותנו!"
טרזן נכנם ומגיש להם סיגריה.
"מויא! מויא!" מיקש הצעיר.
טרזן נוטל את הכד הריק ועובר על פנינו מבלי להסתכל בנו. "ממילא רציתי ללכת לחדר האוכל ולשתות משהו," הוא מסביר. הוא מביא כד של לימונדה.
אין לנו מה לעשות פה, אולם משום מה איננו הולכים. יש לנו ההרגשה כאילו נמצאים אנו בהדרו של חולה אנוש. בלבנו יודעים אנחנו שאיננו יכולים לעזור להם, ולולא התביישנו, היינו מודים שאנו מרחמים עליהם.
המבוגר קם ומסביר לנו בשפת-ידים שהוא רוצה לבית-הכסא.
הוא קושר בעצמו את עיניו בקפיה. אני מוביל אותו בזרועו לבית-השימוש שמעבר לכביש ומחכה עד שיגמור את צרכיו. אני אפילו מגיש לו עתון ישן.
בדרך חזרה שוכח הערבי לקשור את עיניו, ואיני מקפיד על רך. מה אכפת לי אם יראה עוד פעם את השמש?
פתאום הוא פורץ בצעקה. הוא מצביע על קבוצה של ציבילים המתהלכים בכביש. "חואג'ה כהן! חואג'ה כהן!" הוא קורא, ומסביר לנו משהו בתנועות-ידים קדחתניות.
אנו קוראים לאיש, והוא משוחח עם השבוי בערבית. הוא איכר מרחובות והערבי עבד פעם בפרדסו. הוא טוען שהערבי ידוע לו כידיד היהודים, ושהוא מוכן לערוב לו.