טרזן ואנכי רצים אל מפקד הפלוגה שלקחה את הערבים בשבי ומסבירים לו בהתרגשות מה סיפר לנו האיכר. אולם המפקד מנער את חצנו מכל הענין ושולח אותנו לאנשי המודיעין.
לבסוף אנחנו מוצאים את חדר המודיעין, ומתפרצים לתוכו. ליד שולחן יושב אדם שאינו מוכר לנו. אין הוא שייך לגדוד, ומן רסתם הוא נמנה על אנשי אחד המטות הבלתי-קרביים. אנו ניגשים שולחנו ושופכים עליו את כל פרטי הסיפור.
כשמתברר לו שאנחנו שני טוראים הוא מסמיק.
"איד אתם מעיזים להתפרץ אלי לחדר?" הוא מתרגם. "איפה למדתם להיכנס אל קצין מבלי להתיצב? חזרו לדלת וקיפצי לדום!"
עולה בנו הרצון לתקוע בו מכות, אולם איננו רוצים להרגיז אותו, פן יזיק הדבר לשבויים. אנחנו חוזרים לדלת ועוברים לדום.
"חשבנו שמחובתנו להודיע לך מה ששמענו, כדי שלא יהרגו את האנשים בטעות!"
"מה זה נוגע לכם? אולי אתם רוצים ללמד אותי את העבודה שלי? צאו מכאן לפני שאני מוסר אתכם למפקד שלכם!"
אנחנו יוצאים ועומדים ליד הדלת, מבלי לדעת אד עלינו לחזור ולהכותו או להרפות מכל הענין.
"איזה חרא לא-קרבי!" טרזן רועד מרוב כעס.
איך מניחים למשתמט עלוב כזה להחליט על דברים הנוגעים לחייהם של בני-אדם?
אני מתנחם בעובדה שבכל זאת רשם את שם האיכר. אולי יסתפק למרות הכל בעדותו...
* * *
מה קרה לשלושה? שכחתי את כל הענין מזמן. אך עתה נראה לי שזה נורא חשוב. מה קרה להם? האם שוחררו? האם חזרו