לסוכריר? אך לפתע עולה על לבי שכל זה אינו חשוב, שהרי סוכריר עצמה איננה עוד. תושביה גורשו עוד לפני הפלישה המצרית. יומיים לפני שנפצעתי עברתי בקרבת הכפר וכבר ראיתי בו תושבים חדשים, שדיברו בשפה סלאבית מוזרה. כפר נטוש. אחד מרבים.
עוד שלושה אנשים. עוד שלוש טיפות בים עכור זה ששמו מלחמה...
* * *
לעזאזל! הפסיקו את המנגינה הזאת!
איני רוצה לחשוב על ערבים. לא על הערבים האלה.
האין אפשרות לחשוב על ערבים מבלי להיזכר בזוועות?
אני רוצה בזכרונות נעימים, משעשעים. צריכים לפשפש בזכרונות. בודאי ישנם. צריך רק להתאמץ. קולות ערביים, צחוק...
הנה. אנחנו יושבים בכפר מנצובה. אט-אט עולה השחר ומאיר באורו החיוור את המשלטים המצריים מולנו, במרחק קילומטר אחד. אנחנו עייפים ומרוצים מעצמנו. בלילה עשינו מלאכה יפה, ארבעה אנשים, בלוית שני קשרים, יצאנו אל מעבר לקוי האויב. התקרבנו אל המשלט הגדול מימין עד שנגענו בחוט התיל הדוקרן, ושמענו את שיעולו של השומר המשועמם ליד מכונת היריה. זחלנו בין השיחים וגיששנו בידינו על הארץ, עד שמצאנו את חוט הטלפון המחבר משלט עם המשלט הסמוך. הקשרים חיברו אליו את החוט שלנו והמשיכו את הקו אליהעמדות שלנו במנצובה. הגלילים הגדולים של החוטים השמיעו רעש איום, אך שום דבר לא קרה. זחלנו לאורך החוט כיסינוהו בעפר, וחזרנו. ג'וב נאה.
עתה יושבים אנחנו ומחכים לשיחה המצרית הראשונה. ג'מוס מחזיק בידו את מכשיר הטלפון. מתוך סקרנות התנדבתי לעזור לו. הוא ישמע ויתרגם, ואנכי ארשום.