"הלו פלוגה! הלו פלוגה!" קולו של מצרי צעיר. הפלשתינאים מבטאים פלוג'ה.
"נעם, יא סידי!" עונה קול מעודן יותר. מצוין! קצין-מטה ממג'דל. משמע שמאזינים אנחנו כאן לקו הטלפון העיקרי המחבר אה כל החזית המצרית.
"מה הענינים?" מתרגם שלום.
"אלחמד-לאללה," תשובה פילוסופית, בלתי-משוכנעת. "אסמע, יא סוליימאן." נעימה רכה, מחניפה.
לכל הרוחות, מדוע מחויבים אנשי החזית בכל העולם להחניף ללבלרי המטות בעורף?
"מה יש?" איש המטה מכיר בערכו.
"יא סוליימאן, הלא אתה יושב במטה ויודע את הכל. מתי נקבל חופשה?"
המלה חופשה מלת-קסמים היא. לבו של סוליימאן נמס. הוא נאנח "אללה בערף, הלואי וידעתי!"
"בלי חכמות, יא שייך! הלא אתם, אנשי המטה, יודעים את הכל!"
"בהיאת אללה, אינני יודע. אני רוצה חופשה בדיוק כמוך, אפילו יותר."
ג'מוס ואני מחייכים. ברגע זה אינם ה"אויבים" שלנו, אנשים שיהרגונו מחר, או שנהרגם, הם חברים באיגטרנציונל הגדול של החיילים, אגודה עולמית של עכברי-חזית השותפים בכול - בסבל, בגעגועים, בחויות, בפחד.
"אם תהיה חופשה, יא סידי, האם תודיע לי מיד?" מתחנן איש פלוג'ה.
"בהחלט, אם תהיה..." נראה שסוליימאן אינו מאמין בחלום זה.
"מתי תיגמר כבר המלחמה?" נאנח הפלוג'אי.