"אסקט," מתרעם איש המטה. "זה ביד אללה!"
אני רושם בקדחתנות. זה חשוב למודיעין שלנו. סימנים של תבוסנות. עייפות מן המלחמה. והרי ממול יושבת הבריגדה המעולה ביותר של הצבא המצרי...
שטויות! - אני אומר לפתע לעצמי. הן אותן המלים אומרים גם אנחנו. עייפים מן המלחמה! וכי מי אינו עייף מן המלחמה ל האם ייא היינו יוצאים במחול של השתוללות לוא התבשרנו עתה כי הושג שלומן
ובעצם. מדוע לא? לשם מה נלחמים אנו? מדוע מכוונים הם את מכונותיהם האנגליות כלפינו? מדוע מכוונים המקלעים הצ'כיים שלנו כלפיהם?
האם יש בכלל ריב בינינו? האם לא מעונינים גם הם וגם אנחנו לסלק את האנגלים והאמריקאים והרוסים, ולפתח את מצרים ואת ארץ-ישראל ואת סוריה ואת עיראק?
לרגע קט עולה בלבי רעיון משוגע ליטול מידי ג'מוס את מכשיר הטלפון ולדבר אתם. יא סוליימאן, הייתי אומר, אנו מבזבזים כאן את זמננו. לא אתה תשרת את מולדתך ולא אני את מולדתי אם נהרוג זה את זה. אביך מוסלם ואבי כופר, והם שונאים זה את זה, אבל אתה ואני, יא סוליימאן. איזה ריב יש בינינו? הן שנינו שייכים לאותה אדמה, ומדברים כמעט באותה שפה, ואם נתקוטט יבואו האנגלים והיאנקים והמוז'יקים ויבלעו את שנינו. לוא היה לנו שכל, יא סוליימאן, היינו עורכים לנו סולחה, הייתי עוזר לך לסלק את האנגלים מן הסודאן, ואתה היית עוזר לי להשקות את ארץ-ישראל, וכולנו יחד היינו מפיחים חיים חדשים בכל המרחב הרדום הזה וחיים יחד בשלום ובידידות...
רעיון אידיוטי. אפור לדבר בטלפון, פן ידעו שאנו מאוינים לקו. ובכלל, מה קובעים סוליימאן ג'מוס ואני, וכל אותם המאות הרוב-