צים כאן זה מול זה ומנסים לרצוח איש את רעהו? איזה ערך יש לדעותינו? הן אין אנחנו אלא איכרים קטנים בלוח השח-מט, אשר מישהו משחק בהם, מזיז אותם כאוות נפשו, מישהו אשר רגשותיהם ורצונותיהם של סוליימאן ושלי מענינים אותו כמו חיי המין של הפרעושים!
"מהר, רשום!" קורא ג'מוס.
עיראק-סואידאן מדברת עם בית-ג'יברין. משוחחים על מכונות-ויקרס ועל טאנקים קלים. כנראה קצינים גבוהים, כי קולותיהם מעודנים יותר מקולותיהם של שני הקשרים שדיברו לפניהם. טייס שלנו הופל ליד בית-ג'יברין ועוד מעט יעבידוהו לחקירה לעיראק-סוידיאן. מצוין. צריכים להודיע מיד למטה החטיבה. אולי אפשר לשחרר אותו בדרך.
"מתי היית לאחרונה במצר?" שואלת בית-ג'יברין.
"אהה, מצר!" נאנחת עיראק-סואידאן בקול רווי געגועים. "רק לפני שבועיים."
"בחיאתך!" בית-ג'יברין מקנאה. "איך גרופי?" בדברו על בית-הקפה הגדול של אל-קאהירה ער קולי יותר מאשר קודם לכן, שעה שדיבר על מכונות הויקרס.
"מלא חיים! כמעט ואינך מרגיש במלחמה."
"ימח שמם וזכרם של המשתמטים הארורים האלה!" מתרעם בית-ג'יברין. "אנחנו רובצים כאן בזבל ושם הם חיים בגן-עדן. הייתי שולח את הפלוגה שלי וגומר את כולם". אל-קאהירה או תל-אביב, גרופי או פילץ, היחסים בין חזית ועורף אינם שונים.
"ואיך היתה האשה?"
"יא שייך!" עיראק-סואידאן מנסה להעמיד פנים כועסות, אך אינה מצליחה. גם אצלם אין סודות-אהבה בין חייל לחייל. "מה אתה