יודע! זה היה כמו בליל הכלולות. במשך ארבעה ימים לא קמתי כמעט מן המיטה..."
"מאושר שכמוך! ואיך הילדים?"
"שניהם בסדר. הקטן כבר קרא לי אבא. הוא דומה לי נורא,
ממזר שכמותו!"
"מצר!" חולמת בית-ג'יברין. "בית! נשים! בית-קפה! מוסיקה!
איזה חלום!"
חדלתי לרשום. אני חולם. גם ג'מוס מתרגם את המלים כסהרורי - בית! נשים! בתי-קפה! מוסיקה!
איזה חלום!
ובינתיים איננו לא באל-קאהירה ולא בתל-אביב, אלא בבית-ג'יברין
ובמנצובה, מרחק של קילומטרים מעטים, ואנו חיים בשני עולמות שונים. מוכנים לרצוח איש את רעהו בשם החרות הערבית והקידמה הציונית, מוכנים להשתעבד לכל משעבד זר ובלבד שנוכל להמשיך במלחמת-אחים חסרת-תכלית זו לשנים ולדורות...
לוא רק יכולנו לדבר איש אל רעהו, מלב אל לב, לגשור גשר מעל לשטח-ההפקר מחזית לחזית!
* * *
רק פעם אחת ראיתי כיצד נגשר גשר כזה מחזית לחזית, גשר בלתי-נראה שהחזיק מעמד ימים רבים.
רבצנו במשלט מול כיס פלוג'ה המנותק. הימים עביו בשיעמום אינסופי, גשם נצחי הפך את האדמה לבוץ, שנדבק אל סוליות הנעלים, האהלים הקטנים ברכס האחרון היו רטובים ביום ובלילה והשומרים בשוחות עמדו במים עד לברכיהם. השעשוע היחיד של ג'מוס ושלי, שנעשינו למזל-טוב מם-כפים, היה לסור אל האוהל הגדול של המטבח ולהריק בסתר קופסת אננס או לשכב רבע שעה באוהל המ.פ. ולשוחח עם תוכי.