תוכי הוא משוגע, ככל הקשרים, צעיר גבוה ורזה, בעל עינים עצובות שקועות עמוק בחוריהן. הוא נראה כמת החי. הוא זכה לכינויו הודות לאי-יכולתו המוחלטת לשתוק אפילו שלוש דקות. לא פעם, כשצירפוהו לפלוגת הג'יפים למשך פעולה מסוימת, סירבו הנהגים להחת אותו במכוניות שלהם, מתוך טענה שפטפוטיו הנצחיים באלחוט גירמים להם כאבי-ראש.
לתוכי יש תמיד מה לעשות. אין הוא מסתפק בתפקידיו הרגילים של קשר במשלט משעמם. בין התקשרות להתקשרות הוא מסובב את הכפתורים, מאזין לרשתות זרות או מקשיב לשידורי החדשות של החנות בינלאומיות. הוא האדם היחיד במשלט כולו היודע את הנעשה בעולם ובחזית.
בוקר אחד, בלכתי עם ג'מוס אל אוהל המטבח כדי לבדוק את ההכנות לארוחת הצהרים, קורא לנו תוכי בהתרגשות רבה. הוא קלט את קריאת-הכיוון של תחנה ערבית וברי לו כי זו היא הרשת של הכיס המנותק, המנסה להתקשר עם עזה או חברון. ג'מוס קופץ על המציאה. מובטחים לנו כמה רגעים של ענין בים השיעמום.
"האלו - בא אלף ואחד - הלו בא אלף ואחד - כיף תסמעני - כיף תסמעני - חאוהל!" (כיצד אתה שומע אותי, עבור!) מטרטר הקול המצרי. הרשת המצרית, כמו חרשת שלנו, פועלת לפי השיטה הצבאית הבריטית, ומלבד השפה אין כל הבדל בין שתי הרשתות. אפילו קולות האלחוטאים דומים.
ג'מוס מרכיב את האזניות ומחזיק בפום. מאבק נפשי מסתמן על פניו. יש פקודת-קבע לא להיכנס לרשת המצרית, פן ידעו כי המודיעין שלנו מאזין לשיחותיהם. אולם כולנו יודעים כי זוהי פקודה שיגרתית חסרת-טעם, מאחר שהקשרים המצריים יודעים בדיוק כמו הקשרים שלנו ששיחותיהם נקלטות ע"י האויב.
רק לרגע קט נמשך המאבק. הקללה המקפצת על לשונו של