חשוכים - נחסמה. אין ספק שכבר שורר שם מחסור חמור ברפואות, במזון ובתחמושת.
"אסמע יא ג'מוס, יא ערס", פותח איברהים, ועוצר. בפעם דראשונה הוא משמיע בקשה אישית. נראה שלא קל לו לבקש טובה.
יש לו אחות ביפו. מאז פרוץ המלחמה לא שמע ממנה דבר. אם ג'מוס מוכן להקור על אודותיה יתקשר בעוד חצי שעה ויודיע לו את הכתובת.
לג'מוס אין זמן. הג'יפ החוזר לגדרה עומד לנסוע. בכל זאת הוא מחכה.
בחזרו למחרת היום קודרות פניו. אני יושב באוהל הקטן, עסוק נרגיל בעיבוד מפתח צודק לחלוקת השמירה, כשהוא נכנם.
*נו?" אני שואל.
"כלום!" הוא עונה.
"לא מצאת?"
"איננה!"
"אצל המושל הצבאי חקרת?"
"הייתי בכל מקום. הבית תפוס על ידי יהודים. הערבים זוכרים שעוד ראו אותה אחרי שיפו כותרה. הם חושבים שהיא נהרגה."
בשעה עשר בדיוק יושבים שלושתנו מסביב למכשיר, "הלו בא אלף ואחד, הלו בא אלף ואחד..." נשמע קולו של איברהים. ג'מוס מחזיק באזניות ואינו עונה. קולו של איברהים עולה ויורד, ולבסוף מתיאש.
למחרת היום שוב מנסה איברהים את מזלו, ושוב יושב ג'מוס,
בפנים קודרות, ליד המכשיר ושותק. "פין אנתה, יא ג'מוס?" מתחנן איברהים. אך ג'מוס שותק.
"מה איכפת לך?" מתערב תוכי, שהשתיקה מעצבנת אוחו.
*תגיד לו את האמת, וחסל!"