* * *
איש אצ"ל.
1938. בעוד חודש אהיה בן חמש עשרה. זה למעלה משנתיים משתוללים המאורעות בארץ. מנהיגי הישוב מטיפים להבלגה ודורשים עזרה בריטית. הם תולים את תקוותיהם בחלוקת הארץ. מעוט קיצוני מטיף לפעולות תגמול ומתנגד לחלוקה. אני בן 14, ולבי עם המעוט הקיצוני.
השעה שמונה בערב. אני יורד ברחוב קאלישר ומתקרב לבניך בית-הספר הישן, בפינת רחוב התבור. לבי הולם בחזקה ורגלי חלשות. זוהי השעה הגדולה ביותר בחיי. מאחרי שנים של לימוד משעמם בבית-ספר עממי, שלא השאיר עלי כל רושם, חדשים של עבודה משעממת, תחילה בסדנא ואחר-כך במשרד. אולם לפני חיים חדשים, חיים של סכנה ותכלית. ככל בני גילי אני מרגיש משיכה עצומה לפוליטיקה. החיים ריקים, מחוץ לפוליטיקה. אין להם טעם אחר.
בפתח בית-הספר עומרים שני צעירים עמידה מרושלת ומסתכלים בי בזלזול. אני עובר על פניהם כשלבי נרעד. שמירה! רחתרת! סרטים וספרים רומנטיים עוברים לנגד עיני. הנה הסכנה! הנה החיים האמתיים! תוסס בי רצון חזק ללחום לשם משהו, אף כי לא ברור לי לשם מה.
לרגלי המדרגות עומדים צעיר וצעירה, מבוגרים ממני.
"סיסמא!" תובע הבחור.
"י - הו - אש!" אני מגמגם. חזרתי על המילה לפחות מאה פעמים מאז מסר לי הבוקר צעיר חשדן את ה"קשר".
"עלה! קומה שניה! ימינה!"
"חכה שם עד שיקראו לך," מוסיפה הבחורה.
אני עולה במדרגות החשוכות. על ספסל בפרוזדור יושבים כמה נערים בגילי, נפחדים ונבוכים כמוני, המשתדלים לשוא להעמיד פני