וותיקים יודעי-סוד. מקצר, הפרוזדור, מתוך חדר סגור, נשמע מפעם לפעם קול עמום של רגלים הרוקעות ברצפה. מישהם מתאמנים שם כתרגילי סדר.
התרגשותי גוברת מרגע לרגע. עוד מעט ואיחנק.
קבוצת צעירים עולה במדרגות. קטעי שיחה לחושה מגיעים לאזני.
"...אתמול תפסו את הג'ינג'י..."
"...הוא לא יגלה כלום..."
"...יכו אותו..."
"...צריכים לדפוק כדורים..."
אחד מסתכל בנו ורוטן: "עוד מעט יהיה לנו גן-ילדים!"
"אל השויץ," אומר שני. "הם ילמדו לירות יותר טוב מאשר אתה."
מאסר! יריות! מכות! יהיה לנו תפקיד, משהו שאפשר יהיה ?תויות למענו, להסתכן למענו.
הדלת ממול נפתחת. לרגע נשפך עלי אור בהיר.
"אתה שם, כנס!"
מישהו תופס בזרועי, דוחף אותי לתוך החדר, מושיב אותי על כסא, ונעלם.
אינני רואה מאומה. על השולחן, בדיוק לפני, ניצב זרקור קטן המאיר לתוך עיני. רק מרגיש אני כי מולי יושבים כמה אנשים, אולי שלושה, אולי ארבעה.
קול עמוק ובלתי טבעי קורא את שמי ואת כתובתי. אני מנענע בראשי.
חושש אני שאם אדבר יהיה קולי צרודי נרוני יבש.
"איפה אתה לומד!" שואל הקול.