הידוע בתלבושת מסודרת. סיסמא - ראש-פינה."
* * *
מוצאי-שבת 7.45, ואני מטייל עם רבקה ברחוב אלנבי, לעבר כיכר מגן-דויד. אני לבוש בחליפה הטובה היחידה שיש לי, פרי חסכונותי במשך חצי שנה, ועונד בפעם הראשונה עניבה. גם רבקה, בת 15 כמוני, ציבעה את שפתיה בפעם הראשונה. מתחת לבית-שחיה נושאת היא חבילה גדולה, עטופה בניר חום.
לבי הולם. זוהי פעולתי האמתית הראשונה. אני פוחד, אך מעמיד פני גיבור קולנוע, כדי לעשות רושם על רבקה. רבקה נמוכה ממני, שמנמונת במקצת ובעלת נקודת-חן על לחיה השמאלית. בעיני היא הבחורה היפה בעולם.
אנו עומדים לפני הקיוסק של ויטמן. מחוגי השעון הגדול מעבר לכיכר זזים באטיות מרגיזה. אדם שמן, בעל פנים אדמוניות כעגבניה, עומד ומסתכל בי. לרגע נדמה לי שזהו ווילקינס, הבלש האנגלי המפורסם אשר הכל מדברים עליו. ברוך השם, הוא מסתלק. ליד מוכרות הגלידה מצטופפים כמה צעירים בחולצות כחולות. אולי הם אנשי הגנה? אני מנסה להרגיע את עצבי. אמרו לנו שתהיינה ברחוב משמרות של נושאי-אקדחים מבוגרים שיגנו עלינו במקרה הצורך.
הרגע הנורא מתקרב. האם אהיה בסדר? משהו לוחץ על קיבתי וברכי רועדות.
"עכשיו!" אומרת רבקה. השעה היא שמונה בדיוק.
"שששששש!" ההמון מסביב מסתכל בשמים. מעבר שפת הים מתרוממת ראקיטה אדומה של פורים. זוהי מלאכתו של המפקד יורם. אני לוקח את החבילה, מסיר את העטיפה וזורק את החבילה מעל לראש הקהל. הכרוזים מתפזרים באויר ויורדים כשלג. ההמון מצטופף, מנסה לתפוס את הכרוזים בעודם מרחפים באויר ומתכופף. גם אני מתכופף ומרים כרוז. תוך כדי הליכה אנו קוראים את הכרוז ומיתממים.