תנועותי היו אוטומטיות. ברגע המכריע לא הרגשתי כלום.
יהירות עצומה עולה בי. אינני פחדן. אני יכול לפעול ככל האחרים.
"היי, אתה שם, בוא הנה!" שוטר יהודי הופיע מרחוב שינקין.
לבי נעצר. צריכים לנסות בבלוף. יתכן שראה אותי זורק את הכרוזים. צריכים להפחיד אותו.
"אתה רוצה משהו?" אני מחייך חיוך מעושה ומעיף מבט רב-משמעות מעל לכתפי. אני מתפלא בעצמי על קולי התקיף. אני פוחד מאד.
השוטר פותח את פיו, כאילו רצה לאמר משהו והתחרט. אנחנו עוברים על פניו ונכנסים לרחוב שינקין, לעבר מקום המיפגש.
בכרוז כתוב שבמעשה תגמול על התקפות הערבים זרקו חיילי הארגון הצבאי הלאומי פצצה אי-שם בשוק הערבי והרגו כך-וכד ערבים.
אני משתובב. אני מרגיש את עצמי כגיבור, ומצב רוחי מרומם.
ביצעתי פעולה מסוכנת, אני אומר לעצמי, אני גבר. אני שם את ידי על מותנה של רבקה.
"עזוב!" היא אומרת ונחלצת מזרועי.
"עוקבים אחרינו!" אני משקר. הפקודה היא שבמקרה של סכנה עלינו לשחק זוג נאהבים, כדי להזם כל חשד.
אצבעותי משחקות על גבה. אני חש בחום גופה, וההרגשה משכרת אותי. אני מתאר לי את עצמי כשאני מתגנב לשוק הערבי, חבוש כפיה אדומה, ונושא פצצה גדולה בסל של ירקות. אני מניח אותה בקור-רוח, פוסע כמה פסיעות ומתחבא מאחרי בית. הפצצה מתפוצצת, ואנשים מרוסקים מוטלים על הארץ. אני מתחלחל קצת ומגרש את החזיון. אין טעם לחשוב על המוות. החיים יפים מדי.
עלינו להתיצב בגינה הקטנה, מאחרי בית-הבריאות שטראוס,
הפונה לרחוב מזא"ה. בפינה חושך. באנו ראשונים. מקום הפעולה