שלנו הוא הקרוב ביותר. אני מושך את רבקה לעבר ספסל נסתר בין השיחים ומושיב אותה לצדי. היא מתרחקת ממני, אך אני תופס אותה בזרועי.
"מה אתה משתגע?" היא נוזפת בי ונשארת בידי.
אני יודע שעכשיו עלי לנשק אותה, אך איני יכול. פחדן! אני מקלל את עצמי בסתר לבי. אתה גבר או לא? היא מסתכלת בי ומחייכת. פתאום אני מנשק אותה. לרגע אני מרגיש את לשונה על שפתי, אך היא קופצת מן הספסל וסוטרת את לחיי.
מישהו מרשרש בין השיחים. הזוג השני מופיע.
"איך היה?" שואל יוסקה.
"שום דבר מיוחד". אני מנסה להבליט נעימה של זלזול, כאחד שאינו מתרשם מפעולות קטנות כאלה. "שוטר אחד ניסח להיטפל עלינו, אבל סידרנו אותו".
"אלה הן פעולות לתינוקות". אומר יוסקה. אני בטוח שפחד לפני חצי שעה פחד-מוות, כמוני. "מתי כבר יתנו לנו לעשות פעולות עם נשק?"
"יורם הבטיח שבעוד חצי שנה נתחיל לעבוד באקדחים", מספרת רבקה.
"הלואי", אני מפליט, ומנסה לפהק.
* * *
אני רובץ בבית על מיטתי ומחכה שהורי בחדר השגי יירדמו שניהם עובדים עבודה גופנית מפרכת ומקדימים לשכב לישון.
"הקו האופיני למהפכה הוא התערבותם של ההמונים במאורעות דהיסטוריים..." אני קורא בספרו של טרוצקי על המהפכה הרוסית. אין לי פעולה הערב. אבל הזמן יקר. צריך להשתמש בו לטובת הארגון, לטובת המהפכה. צריך ללמוד, ללמוד את המקצוע היחיד הנראה בבעל-טעם בדורנו - מקצועו של חייל-מהפכן.