למטה, בקומה השניה, מנגן פאטיפון. בחור צועק משהו, ובחורה צוחקת צחוק פרובוקטיבי. טרוצקי נעלם לרגע. זוהי הג'ינג'ית, שכנתי. רוקדים שם כל ערב. נוער מנוון. אין להם מה לעשות. הג'ינג'ית היא גבוהה ויפה. פעמים אחדות ביום אנחנו נפגשים בחדר המדרגות, והיא מעיפה בי מבט מהתל. היא חושבת שאני ביישן, מפני שלא נסיתי עדיין "לעשות הכרה" אתה ולבוא למסיבותיה. לוא ידעה במה אני עוסק בערבים... לא פעם נכנם בי השטן ומפתה אותי לרמוז לה רמזים על השתייכותי למחתרת. לוא ראתה אקדח מציץ מתוך חגורתי היתה קרני עולה בעיניה. אולם צריך להתאפק.
שוב נשמע צחוק פרוע.
מה עלובים הם אנשים אלה, ומה עלובים חייהם. מבלים את זמנם. כאילו הזמן הוא דבר מעיק, שצריך לבלותו, להרגו.
רוקדים. תנועות טפשיות, מיזמוז של פחדנים. משחקים משחקי נשיקות. צוחקים מלא כלום. והולכים לבתיהם, אחדי שעיפו כבר עד כי אין סכנה שיעלו בהם מחשבות.
אנחנו, אנשי הארגון, אין אנו זקוקים לבילוי זמננו. אנו חיים במתח גבוה, בפעולות בסכנה. הארגון הוא מקצוע, בילוי ואהבה גם יחד. הוא ממלא את ימינו וסוחט את מרצנו. המטרה ברורה. כל הבעיות וכל הפתרונות ברורים לנו. אין לנו צורך לחשוב על יסודות הדברים.
במשרד אני מנמנ! מעבידי כבר שאל אותי לסיבת התרשלותי,
ואיים עלי בפיטורים. באי;" חשובה לי המשרה. אמצא משרה אחרת. העיקר הוא להמשיך בפעולות, ביחוד עתה, אחרי שהבריטים פירסמו את הספר הלבן, והארגון פ זח בהתקפה רבתי.
ההפגנה ההיא... פעולה נהדרת. התיקים של המושל וספרי-האחוזה עלו באש. תאווה לעינים. עוד מעט נצא לפעולות גדולות עוד יותר...