בחרר הורי כבה האור. אני קם מהמיטה ופותח את אירוני. יש בו ארבע איצטבאות. שלוש העליונות עמוסות ספרים. כל בגרי וחפצי האישיים מרוכזים באיצטבה הרביעית.
אני מלטף את ספרי בעיני. גאותי על ספרים אלה. קניתים אחד אחד, וקראתי את כולם. למענם ויתרתי על בגדים וביקורים בקולנוע.
הכפרים מסודרים לפי מקצועותיהם וגודלם. בשתי האיצטבאות העליונות ספרות פוליטית, ופוליטיקה היא מהפכה - מאקיאבלי, מארכס, לנין, גאנדי, סטאלין, היטלר - בלי הבחנה. על האיצטבה השלישית ספרים בתורת המלחמה ותולדותיה.
בן שש-עשרה אני. לא את כל הספרים הבינותי בנקל. קראתים שנית ושלישית, עד כי נדמה לי שירדתי לסוף דעתם של המחברים. ואלה הם מורי.
אין בארון אף ספר אחד של שירים, לא ספר של ספרות יפה.
אין ספר העשוי להיקרא לשם הנאה אסתטית.
אין אני נותן ערך לשירים, למוסיקה, לציור, או לכל יופי אחר. כשנולדתי כבר ערך מוסולינו את מסעו על רומא. כשהייתי בן עשר קם היטלר לגדולה. בן שלוש-עשרה הייתי כשפרצו המאורעות בארץ, והמלחמה בחבש.
איש לא חינך אותנו לחפש את היפה ואת הנאצל. אמנם, מורינו לימדונו שירים - אך לא שירי יופי היו, כי אם שירים לאומיים, שירים שדירבנו אותנו להקריב את עצמנו למען המולדת. בשטחים אחרים לא התענינו מורינו. "טוב למות בעד ארצנו" - הנה תמצית החינוך שזכינו לו. הוא בא במקום חינוך למוסיקה, לציור, לאסתטיקה, לשירי העולם.
הורי עמלים משחר ועד שקיעה. ואין להם זמן לטפל בי. וגם לוא היה להם זמן, האם היה זה משנה משהו? איש מאיתנו לא התחנך