על ברכי הורים. ההבדל בין הדורות שלנו גדול מדי. כולנו ניתקנו מן ההורים בעודנו ילדים.
אנחנו לוחמים למען העם, למען המולדת. לתפקיד זה מכינים אותנו - להיות חיילים אמיצים, באצ"ל ובהגנה. ואולי פעם, אם יבוא היום, נהיה היילים באמת ונזכה להסתער בגלוי על אויב בשדה-הקרב.
אני לומד בשקידה, ומכין עצמי לתפקיד זה, כחברי. אין אני לומד דבר שאינו נוגע במישרין למשימה. אין לי גם פנאי. נאלצתי לעזוב את בית הספר כדי להשתכר את מחיתי. אבל גם חברי, הממשיכים להשתעמם בגימנסיות, גם הם אינם לומדים כלום חוץ מהדרך הנאה ביותר להקריב עצמם למען המולדות
* * *
בין הספרים דחוקות כמה חבילות, הנראות במבט שטחי כספרים עטופים בנייר. שש חבילות יש - ששה אקדחים, מחסן נשק האימונים של המחלקה.
אני מסיר את המעטפה מעל אחד הכלים - פאראבלום גרמני מבריק. האקדח מתפרק בקלות. אני מקנח כל חלק באהבה, משמן אותו מחדש ומרכיב את הכלי. לכאורה אסור עלי הדבר. הכלים אמנם שמורים אצלי. אך ורק ליורם, מפקד הגונדה, מותר לטפל בהם. יש בהם קסם מיוחד, משהו המושך ומהפנט אותך. יתכן כי איו זו אלא הידיעה שכל אחד מהם דיו כדי לשלוח אדם לעכו לשנים רבות.
אני מנקה את כל ששת האקדחים, בזה אחד זה - הפאראבלום,
שהוא אהוב עלי ביותר מפאת נוחיותו וצורתו היפה, המאוזר הגרמני, שהוא מסובך ושנוא על כולנו, הפי-בי הנחמד, הקולט, המזכיר לנו סרטי קאובוים נשכחים, הנאגאן הרוסי המיושן והאף-אן הבלגי, המשרה על האדם אוירה של בטחון. את כולם אני לומד היטב בערבים אלה בביתי. העובדה שאני מומחה בהם יותר מחברי מוסיפה כמובן, לגאוותי.