אחרי הניקוי אני דורך כל כלי, מאזן אותו באיטיות, מצליב את הכוונות ולוחץ על ההדק. בחלון הבית ממול עומד אדם. לוא טענתי בדור יכולתי לפגוע בו. חלחלה חמה עוברת בגופי.
עשר בערב. אני אורז את הכלים, שם אותם במקומם בין הספרים, מתפשט ושוכב במיטה. "ההחלטה המקורית של הסובייט להזדיינותם של עשרה אחוזים של הפועלים לא נתגשמה", אומר טרוצקי, "אולם בכל זאת הצליחו הפועלים להזדיין באופן חלקי..."
בקומה התחתונה עוד מנגן הפאטיפון. איזה בילוי עלוב! בעצם, אין בילוי אחר לצעיר בגילנו. הוא יכול לעסוק באקדחים, והוא יכול לרקוד. ברירה אחרת אין.
לוא ידעה הג'ינג'ית מה שמור בארוני...
* * *
למחרת בערב אני מתהלך ברחוב אלנבי כשבידי שני ספרים גדולים וביניהם ספר שלישי, עטוף ניר חום. מפעם לפעם אני עומד ליד חלון ראווה ומעיף מבט לאחורי. כל אדם ההולך אחרי דומה לבלש, ואני עוצר כאלו לקשור את שרוכי נעלי, עד שעבר. כשאדם נושא סוד נדמה לו שכל העולם יודע זאת.
בפינת הרחוב בלפור טופח מישהו על גבי. כנשוך נחש אני פונה לאחורי. אין זה אלא מרדכי, הטרדן של השכונה.
"אתה קורא ספרן" הוא שואל ומושיט את ידו אל הספרים שבידי.
"כך אני אומר. "כל כתבי אפלטון. אתה רוצה לקרוא?" אני מגיש לו אחד משני הספרים.
הוא ממהר להיסוג. "לא עכשיו", הוא מגמגם. "זה נורא מענין, אבל בפעם אחרת. עכשיו אני צריך לרוץ לחתיכה אחת". בקריצת-עין רברבנית הוא מסתלק.
הנה הבית. למטה עומדים נער ונערה ומשוחחים. הם דומים