מפיץ בשמו. אולם אני מתעלם מפיקפוקי.
באחד הימים צועד אני בשורות,הנוער הציוני" בהפגנודהמונים גדולה של תנועות הנוער. שכחתי מה היה הענין - חוק-הקרקעות או אנית-מעפילים שלא הורשתה להתקרב לארץ. "מוסדות הישוב" הכריזו, כדרכם, על שבתון. אנו נושאים דגל והרבה סיסמאות רברבניות אשר איש אינו מאמין בהן. ליד בית-הקברות המוסלמי שעל שפת הים נואמים כסה אישים נאומים נבובים. הם נראים עלובים מאד, ואף אחד מאתנו אינו שם לב אליהם. מנהיג אחד, נמוך ובעל אף גדול, רוקד מרוב התלהבות. ידיו מתנופפות באויר וקולו מצטרד. הוא מבטיח מלחמה עד טיפת הדם האחרונה.
"פטפטנים עלובים!" מגדף שרוליק, אהד מאנשי הנוער-הציוני, הרשום בפנקסי כאיש-הגנה. "תמיד הם מדברים ולא עושים כלום!"
"ההגנה היתה צריכה לעשות משהו", אני מעיר, כבדרך אגב.
"מה אפשר לעשות כשהזקנים האלה עומדים בראשי" הוא משיב כמיואש. אני רושם את הדבר במוחי, כדי להזכירו בדו"ח הבא שלי לארגון.
המנהיג ההיסטרי מנמיך פתאום את קולו ומבקש לקפל את הדגלים והסיסמאות. אנו שרים את "התקוה", ומתבקשים להתפזר בשקט.
"סקנדל כזה", מתרגז שרוליק.
"בוא, נעשה משהו!" אני מציע.
"מה אפשר לעשות?" הוא מפקפק. אני יודע שההגנה אסרה על היריה לעורר מהומות. גם הארגון העביר בינינו קשר ליל נשתתף בכל הפגנות שהן.
הדגל נמצא בידי. אינני מקפל אותו. אני צועד לעבד רחוב בן-יהודה, כשהדגל מתנופף מעל לראשינו. מכיון שהרחוב צר ואין דרך אחרת למרכז העיר מצטופפים מסביבנו המוני נוער.