איש לא הרגיש בכך - אך הנה צועדת הפגנה.
אחד המדריכים של הנוער-הציוני מפלס לו דרך אלי ואומר לי לקפל את הדגל. אינני שם לב אליו. ההרגשה שאני מוליך אחרי הפגנה מעבירה אותי על דעתי. בלית ברירה הוא פוסע אחרי.
"ע-לי-יה חפ-שית!" אני צועק. "ע-לי-יה חפ-שית!
"ע-לי-יה חפ-שית!" חוזר ההמון.
"הת-יש-בות! ה-ג-נה!" צועק מישהו.
"ח-רות-או-מ-ות!" מדקלמת מקהלה מאחורי.
בהגיענו לכיכר מוגרבי מונה ההפגנה כמה אלפים. כמה בחורים, הרכובים על כתפי חבריהם, צועקים סיסמאות. הם הצטרדו מזמן ואיש אינו מבין את דבריהם, אך לפי הבעת פניהם עונים כולנו "יחייייי!" או "בווווווז!" מפעם לפעם שרים את התקוה.
בעיר כבר התפשטה השמועה שישנה הפגנה. משני עברי רחוב אלנבי מצטופף קהל סקרנים ומשתדל לברר אם זוהי הפגנה של ההגנה או של אצ"ל. יוסקה, חברי לקבוצה בארגון, עומד מן הצד ומסתכל בהפגנה בבוז. פתאום הוא רואה אותי. הוא רומז לי לגשת אליו, אך אני מתעלם ממנו. הוא נדחק בין השורות ובא אלי. "השתגעת?" הוא צועק באזני. "הלא הארגון אסר להשתתף".
לי לא איכפת כלום. אני שיכור. "לך קיבינימאט!" אני מחזיר
צעקה.
עיניו נפקחות לרווחה. לא עלה על דעתו שאפשר להפר את פקודות הארגון. הוא נעלם.
מדריכי הנוער-הציוני, הצועדים מאחרי כשליבם סולד מפני הפרת "המשמעת הלאומית" הכרוכה בהפגנה זו, מטכסים עצה. "מה אפשר לעשות?" אני שומע את קולו של מישהו. "הוא מטורף. לא רוצה למסור את הדגל".
ראש הקן בא ומפציר בי להפסיק את השגעון. ישנה שמועה