כי שוטרים בריטיים הסתדרו ליד פסי הרכבת ושיפתחו עלינו באש אם נתקרב למשרדי מושל המחוז. כל הדם יהיה על ראשי. אני מהסם, ונכנע לבסוף. נסיים את ההפגנה ליד בית-הכנסת הגדול.
המדריכים ואני עולים על המדרגות. מישהו מרים אותי ומעמידני על המעקה. מסביב משתררת דממה. מאות זוגות עינים מופנות אלי ומנסות לנחש אם אני נציג ההגנה או האצ"ל. אני מרגיש ני עלי לאמר משהו, אך אין לי כל מושג מה לאמר. הדממה מבלבלת אותי. פתאום אני נזכר בהפגנה שערכנו בפקודת האצ"ל בערב פרסום הספר הלבן, לפני שנה, כששרפנו את משרדי המחוז. אז עלה מישהו על מדרגות בית-הכנסת והשביע אותנו אמונים לירושלים.
אבן נגולה מעל לבי. אני צועק: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני!" הקהל שותק ומחכה להמשך הפסוק. אני נדהם בהרגישי ששכחתיו. משתררת דממה, הנראית לי כנצחית. "תדבק לשוני!" לוחש לי שרוליק. אני מזדקף. "תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי!" הקהל מרוצה. צועקים "בוז!" ו"יחי!" אנו מקפלים את הדגלים והולכים הביתה.
* * *
הגרמנים כובשים את צרפת, האנגלים בורחים מדאנקרק. משהו מתבשל בעולם.
משהו מתבשל גם אצלנו. תחילה נפוצו שמועות מוזרות על חילוקי דעות במפקדת הארגון.
ביום בהיר אחד יודעים הכל: יש פירוד.
שמות, שלא ידענום עד כה, או שלחשנום בחרדת-קודש מפה
לאוזן, נזכרים עתה בגלוי ונמרחים בבוץ. אנחנו, הצעירים, מהלכים כרחוב כאילו חרב עולמנו. עד היום היה הכל ברור ובטוח. בראש הארגון עומדים כמה אישי-על, חכמים ואמיצים עד אין גבול, היודעים