בדיוק כיצד נכבוש את ארץ-ישראל משני עברי הירדן בעוד שלושה, או לכל היותר ששה חדשים. אנחנו צריכים רק למלא את פקודתם. עתה מאשימים אישי-על אלה זה את זה בכל החטאים והפשעים - רחל מרצח והלשנה וכלה בקבלת שוחד.
גם המפקדים הנמוכים, מפקדינו הישירים, מאבדים בן לילה את זוהר הגדולה שהיה להם בעינינו. עד עתה היו גיבורים, היודעים בדיוק מה לעשות בכל מצב. עתה הם נבוכים ואובדי-עצות כמונו, אנשים פשוטים, מסורים לארגון, אך ללא כל גדולה אישית. אתמול ניסינו לחקות את תסרוקתם ומבטא דיבורם. היום מתפלאים אנחנו כיצד צייתנו לפקודותיהם ללא פיקפוק.
אני מתעורר כאחרי חלום ארוך. אני רוצה להחזיק בחלום. אך יודע אני כי לא ישוב. פקפוקים רבים שעלו בלבי בשנתיים האחרונות ושגרשתים ממני, חוזרים ומבצבצים.
מה רוצה הארגון, בעצם? האם אני יודע מה כל מטרותיו? האם בכלל יש לו מטרה ברורה, אידיאל שלם?
האם לא שמתי בפיו, במשך עבודתי התעמולתית, הרבה דברים שהארגון לא דגל בהם מעולם? האם לא שמנו כולנו, הלוחמים הפשוטים, את האידיאלים הסתומים שלנו בפי הארגון, והשלינו את עצמנו שאמנם האידיאלים של הארגון הם?
האם לא יצרנו לעצמנו אשליה גדולה, פשוט מפני שהיינו זקוקים לאשליה כזאת, מפני שהיינו זקוקים למשהו שנוכל להתמסר לו, להקריב את עצמנו למענו, למצוא בו תוכן לחיינו וטעם למעשינו?
בערב מזמינים את הפלוגה כולה - פלוגה ז' - למיסדר בבית-הספר
ביל"ו. המשמר ליד השער מתווכח ומזניח את תפקידו. למעלה, באולם, יושבים על הארץ שמונים נערים וארבעים נערות - הגונחת עשרים-וחמש, עשרים-ושש ועשרים-ושבע של הארגון הצבאי הלאומי.
בהיכנסי כבר גועש הויכוח בכל פינות האולם.