"רזיאל שלך הוא טיפוס נאלח!" צועק הבלונדי הקטן מבית-הספר
מונטיפיורי. "סתם סוכן של האינטליג'נס הבריטי..."
"ימח שמך!" רותח לעומתו יוסקה, "איך אתה מעז לדבר?"
"האם לא הוא שלח אותנו להלשין על קומוניסטים יהודים? כן או לאי האם לא מסר את היהודים האלה לקלגסים הבריטיים? כן או לא?"
"מה אתה מתרגש? הקומוניסטים האלה הם אויבי הציונות וסוכנים של הרוסים. גם יאיר שלך הוא סוכן זה רק לא של הקומוניסטים, אלא של הנאצים והפאשיסטים!"
"מה אתה מבין בזה, חמור מטורף שכמוך? ה*רמנים כבשו את צרפת! אתה יודע מה זה? הגרמנים ינצחו במלחמה! עם האיטלקים אפשר להסתדר, הם בכלל לא אנטישמים והם מעונינים במדינה יהודית".
"אהה! אברהם שטרן כבר רוצה להיות מוסוליני קטן, מה?"
"אידיוט שכמוך, ז'בוטינסקי אמר שילך עם השטן אם זה יסכים לעזור לנו..."
"הק-שב!" נוהם יורם. מתוך הרגל אנחנו קופצים ועומדים, מסתדרים בשורות, דופקים "דום" ו"נוח".
אהוד, מפקד הפלוגה, מקבל את המסדר. פניו היפים נבוכים ועצובים, כפניו של מצביא אחרי כשלון. הוא מוסר לנו שהחליט למסור את הפלתה למפקד אחר, שמונה מטעם הארגון החדש - "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" - אשר בראשו יעמוד אברהם שטרן. אחרי "חפשים" נעבור לחדר השני, בו ינאם לנו חבר המפקדה של הארגון החדש.
בחדר השני אנחנו יושבים בחושך על ספסלי התלמידים, ומתלחשים. פתאום נשמע בחשכה קול - הקול העמוק ביותר ששמעתי מימי.