"אנו הולכים אחרי מפקדינו המובילים אותנו אל הקרב, כל עוד הם מובילים אותנו אל הקרב..."
יודעי-דבר מעבירים מיד לחש כי זהו קולו של אהרונצ'יק, מי שהיה מפקד המחוז.
הקול נואם. הוא נואם בפאתוס עצום, ואני מרגיש כיצד הוא משתלט בהדרגה על החברים היושבים סביב, מהפנט אותם ומדכא את פקפוקיהם. משום מה מרגיז אותי הדבר. הקול מהדהד בחדר, ואני בטוח שהוא נשמע היטב גם בבתים הסמוכים של שדרות רוטשילד. זלזול גלוי זה בחוקי הקונספירציה, שהיו עיקר חיינו במשך למעלה משנתיים, מרגיז אותי עוד יותר. מדי פעם אני מרגיש שהפאתום מתחיל להשפיע גם עלי, אבל אני מגייס את כל רצוני כדי לעמוד נגד ההיפנוט, לנתח את המשפטים ולהבדיל בין הדימגוגיה לבין הטענות האמיתיות.
"אתם הקומץ הנבחר אשר יקים בדמו את המדינה העברית..."
בפעם הראשונה בחיי מזדקרות במוחי כמה שאלות ברורות.
מדינה? איזו מדינה? מה תהיה דמותה? מה יהיה המשטר בה? האם ישרור בה משטר של ניצול או משטר של צדקן האם יש בכלל אידיאל חברתי כלשהו לארגון?
"ואם זקני ציון עומדים בדרכנו, אנחנו נטאטא אותם מן הבמה..."
הארגון הפר את מרות ה"זקנים" האלה במעשיו. האם הפר גם את מרותם ברעיונותיו? האם אין הוא בנוי על איתם רעיונות צרים של לאומנות מהולה בדתיות קלושה? האם אין הוא סובל מאותו מחנק רוחני של הגיטו היהודי? האם יש לו בכלל רעיון חדש שיוכל לחנך בו את ההמונים? וכי כיצד אפשר לבצע מלחמת-שחרור מבלי לתת לחסונים אידיאלים חדשים?
"באגרוף ברזל נשבור כל התנגדות ערבית..."