יתכן שנצליח להקים מדינה על אף התנגדותם של הערבים.

אבל מה יהיה הלאה? כיצד נתקיים לאורך ימים בים הערבי השונא אותנו? הנפתח במלחמת-נצח חדשה? הנבקש לעולם עזרת זרים, היום איטלקים, מחר רוסים או אמריקאים, ומחרתיים אולי חבר-לאומים חדש? האם לא תפקידנו הוא לעורר את המוני העולם הערבי לצדנו? האם לא תפקידנו להוליד רעיון גדול חדש, שיכלול גם את הערבים. שיקים לא רק מדינת-גטו שוביניסטית חדשה, אלא יתן חיים חדשים לכל המרחב שמסביב?

הקול העמוק אינו עונה גם על אחת הישאלות האלה. הוא משתכר במלים מפוצצות - מדינה, שיחרור, מלכות, הר-ציון, תותחים, צוללות. אני רואה בחושך כיצד נוצצות מסביבי עיני החברים, כיצד מתמתחים גופותיהם.

הנואם מרגיש בחושך כי כבש את הלבבות. הוא מסיים בטכסיס מחוכם. "."ומי שאין לו האומץ ללכת אתנו בדרך הסבל והקרבנות, יקום עתה ויהיה חפשי".

איש אינו קם. כולם מהופנטים. אפילו היתה הכרתם צלולה לא היו מעזים לקום, פן ייחשבו למוגי-לב.

לבי הולם בחזקה. אני יודע שעלי לקום ולאמר שלום לכל אשר נתן תוכן לחיי במשך קרוב לשנתיים וחצי, שנים יפות של סכנה ורומנטיקה ורעות יפה במחתרת. אני חושש פן לא יהיה לי האומץ ?קום לעיני החברים - אך איזה כוח נסתר, שאין לי שליטה עליו, מקים אותי.

מאה ועשרים זוגות עינים נישאות אלי בחשכה.

"אתה חפשי!" אומר הקול העמוק, בבוז אינסופי.

אני פוסע לעבר הדלת, אינני יודע כיצד אני עושה זאת. חולשה מוזרה ברגלי, וברכי כושלות.

אני יוצא, יורד במדרגות, עובר על פני המשמר שלא חדל

83