להתווכח, ופוסע ברחוב.
אני סהרורי. משהו בוכה בי, משהו נשבר בלבי, דבר שהיה יפה וגדול ופשוט. ובכל זאת, בפינה אחרת של לבי, ישנה רננה. אני יודע עתה שהמשבר הזה היה צריך לבוא, ואני שמח שעבר, ושעמדתי בו. נתרסקו אשליות. נמוגו חלומות. האמנו שנוכל לקבל את התורה מוכנה מידי אחרים, מידי המבוגרים. אולם להם אין עוד תורה שתוכל למלא את לבנו עד תום, לתת לחיינו טעם של אמת.
את האמת חייבים אנחנו לגלות בנו, רונן לבי, כי האמת היא חדשה ורעננה וצעירה, ורק אנו נבין אותה, והיא תפרוץ גבולות של גיטאות קטנים, ותתפשט על פני מרחבים, ויהיה בה מוסר, ושלום, ושותפות, ודרך לחיים מלאים...
* * *
השנים חולפות. טרור. עוצר. מצב צבאי. מאסרים. חטיפות.
כולנו "עסוקים". כל אחד עושה "משהו". אחדים מאורגנים באצ"ל, או הצטרפו ללח"י, שנוצר מתוך ארגונו של אברהם שטרן. אחרים שייכים לפלמ"ח או לחי"ש. פה ושם קמות קבוצות חדשות המנסות לגבש לעצמן דרכים חדשות, חוגים רעיוניים וארגונים חדשים.
צד אחד שווה לכל הנוער הזה: אין לו זמן ואין לו מרץ לפתח את עצמו, לחשוב על הצדדים הנעליים יותר של החיים. להתעמק בדברים שהם מעבר לתחומים הצרים של "חובה לאומית".
אנחנו מוכנים בכל עת לטרוף זה את זה, לחטוף איש את רעהו, להכות ולענות. אולם ההבדלים בין הארגונים היריבים קטנים מאד. כולם פרי של אותו חינוך או חוסר-חינוך. מבדילה ביניהם הנאמנות או חוסר-הנאמנות למנהיגים אשר הנאמנים והפורשים כאחד מזלזלים בהם בסתר ליבם.
כמעט כל אחד מאתנו מוכן למות למען משהו. רק בודדים בינינו יש להם משהו לחיות למענו.