1947. החלטת או"ם. המלחמה.
נדמה שהסיוט המתמיד של מלחמת-אחים, בצילו חי הנוער את חייו עשר שנים, נעלם. ישנו הסכם. האצ"ל ביצע את שחיטת דיר-יאסין, אך מעשיו לא היו שונים בהרבה ממעשיהם של האחרים. גדודיו צורפו לצבא.
* * *
בבוקר הזעיקו אותנו מן הבסיס שלנו למחנה בו חונה גדוד האצ"ל שצורף בשעתו לחטיבה. איננו יודעים מה הענין. במחנה עומדת מכונית-קשר, ולידה שני אנשים בלונדיים - מפקד החטיבה ושלישו הקרבי. שמועות פאנטאסטיות מרחפות באויר - בריחה המונית של אנשי אצ"ל, הפקרת העמדות הקרביות, פתיחת פרצה גדולה בחזיתנו.
פוקדים עלינו להתקדם. בקצה המחנה, מרחק של קילומטר אחד או שנים ממשלטי החזית, נתקלים אנחנו בזנבה של שדרת-מסע הצועדת לפנינו. אנו נוסעים אחריה בג'יפים החדשים שלנו, שקיבלנום רק לפני שבוע, כימהמקלעים הטעונים בידינו. השדרה צועדת בכיוון לכביש המוביל לתל-אביב. האנשים אינם מזוינים. הם הולכים בדומיה, מבלי לאמר מילה, ומפעם לפעם הם מעיפים אלינו מבטים מלאי שנאה.
ליד הסיבוב אנו נעצרים ותופסים עמדה. גם השדרה נעצרת -
היא נתקלה ביהידה אחרת שלנו.
שעות אחדות עומדים אנחנו, אלה מול אלה. הם - מכותרים, נלתי-מזוינים, חדורי-שנאה. אנחנו - בלתי-בטוחים בעצמנו, בלתי-בטוחים מה הפקודה שנקבל. הנקבל פקודת-אש? ואם כן - מה יעשה כל אהד מאתנו?
אחרי הצהרים אומרים לנו להיסוג. הוסכם עם אנשי האצ"ל שיחזרו למחנה, כעצורים. אנחנו נושמים לרווחה.
* * *