נמאסו עלינו הויכוחים. הם נמשכים כל היום, כי אין לנו מיעסקות אחרת. אנו אוכלים את המנות שהובאו מן הבסיס שלנו ושאיבדו כל טעם בדרך, אנו נוסעים מפעם לפעם בסיור מסביב למחנה האצ"ל, ואנו מתוכחים, מתוכחים ומתוכחים.
חלק מאנשי הפלוגה, מוותיקי חי"ש תל-אביב, שונאים את אנשי האצ"ל שנאה גדולה. במשך שנים ניהלו אתם מלחמה זעירה - חטפו ונחטפו, היכו והוכו, עינו ועונו. הם מקנאים באנשי הפלמ"ח שנשלחו לתל-אביב, שם מתנהל עתה, לפי השמועה, קרב-אש אמתי על שפת-הים.
"הייתי הורג אותם כמו כלבים", אומר קבאב. בימי ההגנה עבד במלחמה בפורשים, ולא פעם התגאה בשיטות-העיבויים החדשות שהמציא.
"מה, אתה מוכן להרוג יהודים?" שואל נחצ'ה, כשהכעם עולה בו.
"יהודים או לא-יהודים, לא איכפת לי. הם מפריעים תמיד, וצריך להרוג אותם אחת ולתמיד".
להרוג - הפתרון לכל. כשאתה מתרגל למחשבה שמותר לך להרוג למען המולדת, אין לך גבול. אתה מתחיל בהריגת ערבים - "האויבים", "פראי המדבר", "המסתננים", "אנשי הכנופיות", "נחותי הדרגה". ואז קשה לך לתפוס מדוע אסור להרוג יהודים המזיקים, לדעתך, למולדת. הסוף הוא שאתה מוכן להרוג כל אדם שאינו מסכים לדעתך.
ואם מותר להרוג - משמע שמותר לאנוס, כי קטן חטא האונס מחטא הרצח. ואם מתחיל אתה לאנוס ערביות בכפר כבוש, - והחברה מחייכת ועוצמת עין - היכן גבול ה"מותר"? ואם מותר לאנוס, - משמע שמותר גם לשדוד. ואם מותר לשדוד מערבים - מדוע רק מערבים?