בתל-אביב יושבים בורגנים שלוים, המנופפים בדגל תכלת-לבן.
הם שתקו כשחבורות של משתמטים הריקו את יפו, ואת רמלה, ואת חיפה הערבית. אם היה להם מזל, השתתפו גם הם בשוד. האם מבינים הם שלא יתכן כאן גבול? אם מותר היום לשדוד את רכושו של ערבי, אשר רצונו האישי לא הכריע במאומה במלחמה זו ושמן הסתם לא הזיק מעולם לישוב, מדוע אסור יהיה מחר "להחרים" את רכושו של בורגני יהודי שצבר את הונו, לפי תורת מארכס, ע"י ניצול עבודת הזולת?
עקרונות של מוסר - או שמוחלטים הם, או סופם להיעלם בכלל.
* * *
השמש שוקעת. עלינו לצאת שוב לסיור בג'יפים לאורך המחנה.
לעבר המושבות הקרובות.
ליד הגדר עומדים שני אנשי אצ"ל, כנראה עולים חדשים. "הייל היטלר!" צועק אחד מהם. "גיסטאפו!" צועק השני. הם מרימים את ידיהם, כדרך הברכה הפאשיסטית, כאילו היינו משמרות של אנשי ס,ס. עולה על דעתי שכך בדיוק ברכנו, לא מכבר, את משמרות הדיביזיה המוטסת הבריטית.
"ימח שמם וזכרם! צריך להכות אותם!" צועק קבאב ורוצה לרדת מן הג'יפ. אנחנו עוצרים אותו בקושי.
הלילה קר. אנו לבושים חולצות-קיץ דקות, ורועדים מקור. לא התרגלנו לפעולה בג'יפים. בדרך יש כמה בתי-קפה מימי האנגלים. שמענו כי אחד מהם הוא בית-זונות. קבאב מתלהב. קודם רצה לצוד אנשי אצ"ל בורחים, אך עתה שכח מטרה זו. הוא מפציר בנו לרדת ולהכנס לבית. אנו יורדים מעל הג'יפ, אך את המקלעים אנחנו לוקחים אתנו, למען הזהירות.
החדר היה פעם בית-קפה פרימיטיבי. כמה שולחנות וכסאות רעועים עוד שרדו לפליטה. על הקיר תלוי לוח-מטרה למשחק-החיצים