אשר האנגלים היו רגילים להשתעשע בו, אולם החצים עצמם חסרים. בפינה עומד פאטיפון ישן. אני מנסה להפעילו, אך המחט משמיע רק חריקה מעצבנת. האוירה כולה עצובה ומעוררת רצון לבכות, במראהו של חדר אחרי משתה.
אשה שמנה מקבלת את פנינו. היא בת שלשים וחמש לפחות-הניצוץ בעיניו של קבאק כבה בראותו אותה, אך הוא טרם התיאש. היא מביאה לנו ערק ובירה חמה, ויושבת בינינו. הכסא חורק כשהיא מטילה עליו את משקלה העצום. היא משתדלת להיות צעירה וקלילה, ופניה השמנמנות, בעלות הסנטר הכפול והעינים הקטנות, מגוחכות בצורה פאתטית.
"כמה שנים את במקצוע?" שואל קבאב. לא אכלנו דיינו,
והערק עולה לראשנו.
"איזה מקצוען היה לי בית-הקפה הזיה, אבל מאז הסתלקו האנגלים זה לא מכניס כלום".
"אני אכניס לך מה שצריך", אומר קבאב. האשה צוחקת צחוק צרוד, ומעמידה פנים כאילו לא הבינה את הגסות. כשקבאב נוגע בה היא נחלצת מידיו בצניעות מעושה וכבדת-תנועה, כאילו היתה בתולה בת 17 המשתדלת לגרות את מאהבה הראשון. אני מרחם עליה.
צעירה גבוהה וחמודה עוברת את החדר. קבאב מרפה מן השמנה ומנסה לדלוג אחריה, אך השמנה אומרת לו שזו בחורה נשואה, ושבעלה נמצא בחדר הסמוך. קבאב מגדף ומתחיל שוב להתעסק עם מפלי הבשר.
החדר מתחיל להגעיל אותנו. קבאב רוצה להישאר, אך אנו מוציאים אותו בכוח. הוא שיכור.
"להתראות!" קוראת האשה. אין אנו שמים לב אליה. הג'יפ נוסע.
"אוף! לא הייתי נוגע בה בקלשון!" אומר ג'וקר.