למחרת היום פוקדים עלי ללוות קצין של אצ"ל שיסע העירה במכוניתו כדי לדאוג לאספקה לאנשיו.
אני נכנס לחדר הפיקוד של גדוד האצ"ל. תחילה איני מאמין למראה עיני. יושב שם יוסקה, חבר קבוצתי באצ"ל לפני שמונה שנים. "מה, אתה כאן?"
"יופ-טוויו-מאט! מה אתה עושה כאן?"
"לא תארתי לי שאמצא אותך בהגנה!"
"לא ידעתי שאתה עוד באצ"ל..."
"אתה רוצה לשמור עלי ברובה?" הוא שואל בלעג מר.
"לא! כמובן שלא!" אני יוצא ומשאיר את הרובה אצל אחד החברים.
אנחנו נוסעים. לפני השער עוצר אותנו אדם ומתלחש עם
יוסקה.
"זהו מפקד הגדוד שלנו באצ"ל", פונה אלי יוסקה "אתה מוכן לעזור לו לצאת?"
אני מחפש תירוץ כדי לסרב. אנשי הפלמ"ח בשער יבדקו את התעודות. בעצם לא איכפת לי.
יוסקה ממשיך לנסוע ויוצא בעד השער. איננו מדברים. יש לי הרגשה לא-נעימח. כנראה גם לו.
"ובכן, עלית לדרגת קצין?" אני שואל.
"כן. לוא נשארת יכולת להיות עכשיו מפקד גדוד". הוא מנסה להתלוצץ.
"ואז מישהו היה שומר עכשיו על שנינו".
פתאום הוא מתפרץ. "אתה לא יודע מה שהיה כאן." שלשום בלילה פרצו אנשי הפלמ"ח לצריפים שלנו כשישנו... לא ידענו מכלום... פתאום הם פתחו ביריות לכל הצדדים." אחדים מאתנו ניסו לפרוץ במכונית את גדר-התיל, ואז הפלמחניקים ירו עליה והרגו שני